מסכת שבת - פרק ג - משנה ה

המיחם. קומקום של נחושת שמשימין אותו על גב האש לחמם המים שבתוכו:

שפינהו. מעל הכירה ויש בתוכו מים חמין:

לא יתן לתוכו. מים מועטים כדי שיתחממו מן המים החמין שנשארו בתוך המיחם, דהוה ליה כמבשל בשבת:

אבל נותן לתוכו. מים מרובים עד שישובו הכל פושרין:

או לתוך הכוס. ואע״פ שהוא כלי שני דוקא להפשירן מותר, אבל מועטים כדי שיוחמו לא, דסבירא ליה להאי תנא דכלי שני מבשל. ולקמן תנינן אבל נותן הוא לתוך הקערה דמשמע דכלי שני אינו מבשל. והלכה דכלי שני אינו מבשל:

שהעבירן. מן האור:

מרותחין. בין השמשות:

לא יתן לתוכן תבלין. משתחשך, דכלי ראשון כל זמן שרותח מבשל:

אבל נותן הוא לתוך הקערה. דכלי שני אינו מבשל:

תמחוי. כמין קערה גדולה שמערה כל האילפס לתוכו ומשם מערה לקערות:

לכל הוא נותן. אפילו לכלי ראשון:

חוץ מדבר שיש בו חומץ או ציר. הנוטף ממליחת דגים שהם מבשלין התבלין, ואין הלכה כר״י. ודוקא תבלין הוא דאסור ליתן בכלי ראשון אפילו לאחר שהעבירו מן האור, אבל מלח אפילו בכלי ראשון לא בשלה, אלא ע״ג האור בלבד, לפיכך מותר לתת מלח אפילו בכ״ר לאחר שהעבירו מן האור:

[* האילפס כו'. עיין ברפ"ח דחולין מ"ש בסד"ה ואסור להעלותו כו']: