מסכת שבת - פרק ז - משנה ד

הַמּוֹצִיא תֶבֶן, כִּמְלֹא פִי פָרָה. עָצָה, כִּמְלֹא פִי גָמָל. עָמִיר, כִּמְלֹא פִי טָלֶה. עֲשָׂבִים, כִּמְלֹא פִי גְדִי. עֲלֵי שׁוּם וַעֲלֵי בְצָלִים, לַחִים, כִּגְרוֹגֶרֶת, יְבֵשִׁים, כִּמְלֹא פִי גְדִי. וְאֵין מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא שָׁווּ בְשִׁעוּרֵיהֶן. הַמּוֹצִיא אֳכָלִים כִּגְרוֹגֶרֶת, חַיָּב, וּמִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה, מִפְּנֵי שֶׁשָּׁווּ בְשִׁעוּרֵיהֶן, חוּץ מִקְּלִפֵּיהֶן וְגַרְעִינֵיהֶן וְעֻקְצֵיהֶן וְסֻבָּן וּמֻרְסָנָן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, חוּץ מִקְּלִפֵּי עֲדָשִׁים שֶׁמִּתְבַּשְּׁלוֹת עִמָּהֶן:

עצה. תבן של מיני קטניות:

כמלוא פי גמל. שיעורו גדול ממלוא פי פרה, וכמלוא פי פרה לא מחייב בעצה, דהא לא חזיא לפרה:

עמיר. קשין של שבלין:

פי טלה. נפיש מפי גדי, הלכך עמיר דלא חזי לגדי לא מחייב כמלא פי גדי עד דאיכא מלא פי טלה, אבל עשבים הואיל וחזי לגדי ולטלה מחייב אפ׳, כמלוא פי גדי:

לחין. הראויין לאדם:

כגרוגרת. דזה שיעור לכל מאכל אדם בשבת, אבל כמלא פי גדי לא, דלחים לא חזו לגדי:

ומצטרפי. כל אוכלי אדם זה עם זה:

חוץ מקליפיהן. שאינן אוכל ואין משלימין השיעור:

ועוקציהן. זנב הפרי דהוא עץ בעלמא:

וסובן. קליפת החטים הנושרת מחמת הכתישה:

ומורסנן. הנשאר בנפה. ורמב״ם פירש איפכא דמורסן הוא עבה וגרוע מסובין:

חוץ מקליפי עדשים. [שמצטרפין]:

שהן מתבשלות עמהן. לאפוקי הקליפות החיצונות שהן נושרות כשעושה מהם גורן. וקליפי הפולין בזמן שהן לחים ומתבשלין עם קליפתן, לרבי יהודה מצטרפין עם האוכלין לשיעור גרוגרת, אבל יבשים לא שאינן נאכלין בקליפתן לפי שהן נראין כזבובין בקערה. ואין הלכה כר׳ יהודה:

המוציא וכו'. במאי דסיים באבות מלאכות פתח לפרושי. א"נ משום דהווה ורגיל ביותר כמ"ש בריש מכילתין בס"ד:

תבן. מפורש במשנה ג' פ' עשרים:

[* ועלי בצלים. אמר לי בני המשכיל מהר"ר א ב ר ה ם שי' שנראה בעיניו שהם מה שהוא כמו יד לבצל והכי אמרינן בפרק בכל מערבין (עירובין דף כ"ט) דעלי בצלים דאבציל זרתא פירש"י שגדלו זרת וזרת לא שייך אלא במה שהוא כמו בית יד ושכן יש לפרש במשנה ג' פ"ו דשביעית ונכונים דבריו שמה שסביבן של הבצלים קליפות נקראו]:

חוץ וכו' וסובן ומורסנן. ואמרינן בגמ' [ד' ע"ו] דאע"ג דסובן ומורסנן מצטרפין לשיעור חלה. כדתנן במ"ו פ"ב דחלה התם שאני שכן עני אוכל פתו בעיסה בלוסה כלומר מעורבת בסובנה ומורסנה הילכך לחם הארץ קרינא ביה אבל לענין שבת מידי דחשיב בעינן וסתמייהו דהני לאו אוכל נינהו ופירוש הראשון שפי' הר"ב בסובן ומורסנן הוא פירש"י אבל כפי' הרמב"ם סתם וכתב במס' חלה שם וכן במשנה ה' פרק י"א ממס' תרומות: