מסכת שבת - פרק כ - משנה ב

נותנים מים. בשבת על גבי שמרים הנתונים במשמרת מבעוד יום. כדי שיצלו, שיהיו השמרים צלולים ויזוב כל יינם. פירוש אחר על גבי שמרים שנשארו בחבית, וקולטין המים טעם היין ומוציאין אותן בשבת ושותים אותן ואין בזה משום בורר:

את היין. מפני הקמחים לבנים שמתהוים בו:

בסודרין. המיוחדין לכך. וליכא למיגזר דלמא סחיט להו, הואיל ועשויין למלאכה זו. והוא שלא יעשה בידו בסודר כמין גומא בפי הכלי כדי שירד היין במדרון, שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול:

ובכפיפה מצרית. סל העשוי מצורי הדקל. והוא שלא תהיה הכפיפה גבוהה מקרקעית הכלי התחתון טפח, שלא יעשה אהל עראי:

ונותנים ביצה במסננת. שנתנו בה חרדל להסתנן, שרגילין ליתן ביצה טרופה בדברים העכורין והם מתלבנים ומזדככים על ידה:

ינומולין. יין ודבש ופלפלין:

לגין. גדול מכוס וקטן מחבית:

הכל לפי האורחים. אם יש לו אורחין מרובין עושה הרבה, בין בשבת בין ביום טוב בין במועד. והלכה כת״ק שעושין ינומולין בשבת כפי מה שהן רוצים:

נותני מים על גבי שמרים בשביל שיצלו. לפירוש אחר שכתב הר"ב וקולטים המים טעם היין. נ"ל דלשון שיצלו מלשון צללו כעופרת (שמות ט״ו:י׳) ובדבריהם [ב"ק צ"א א'] צללת במים אדירים וכו' כלומר שהיין יהיה ננער ויפול וימשוך לתוך המים:

בסודרין ובכפיפה. בגמ' והוא שלא תהיה הכפיפה גבוהה וכו' ופי' הר"ב שלא יהיה אהל עראי וכ"כ רש"י והרמב"ם ספכ"ב וכתב הר"ן דא"כ אפילו במסנן בסודרין נמי נימא הכי אלא ודאי משום שינוי הוא והתם כיון דאיכא שינויא אחרינא דלא עביד גומא שפיר דמי ע"כ. ולי נראה דאה"נ דס"ל לרש"י ורמב"ם שהיו הסודרין מתוחים ונתונים ע"ג הכלי מבעוד יום. ותדע דבכפיפה על כרחך בהכי מיירי שהכפיפה נתונה בתוך הכלי מבעו"י אלא שכשנותן לתוכה השמרים מגביה אותה מקרקעית הכלי כדי שיוכל לזוב דאלת"ה אלא שבשבת נותן הכפיפה לתוך הכלי. הרי מיד שנותנו בתוך הכלי נעשה האהל קודם שיגיע עד למטה בתוך טפח הסמוך לקרקעית הכלי. אם לא שנאמר דכל עוד שעוסק בהורדת הכפיפה ואינו מניח לאו עשיית אהל עראי כלל [הוא]: