מסכת שבת - פרק כב - משנה ד

נוֹתְנִין תַּבְשִׁיל לְתוֹךְ הַבּוֹר בִּשְׁבִיל שֶׁיְּהֵא שָׁמוּר, וְאֶת הַמַּיִם הַיָּפִים בָּרָעִים בִּשְׁבִיל שֶׁיִּצַּנּוּ, וְאֶת הַצּוֹנֵן בַּחַמָּה בִּשְׁבִיל שֶׁיֵּחַמּוּ. מִי שֶׁנָּשְׁרוּ כֵלָיו בַּדֶּרֶךְ בְּמַיִם, מְהַלֵּךְ בָּהֶן וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ. הִגִּיעַ לֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה, שׁוֹטְחָן בַּחַמָּה, אֲבָל לֹא כְנֶגֶד הָעָם:

לתוך הבור. שאין בו מים:

שיהא שמור. שלא יסריח מחמת החום. והא קמ״ל דלא חיישינן דלמא אתי לאשוויי גומות שבקרקעית הבור כדי שיהא שוה להושיב שם הקדרה:

ואת המים היפים. הראויים לשתיה:

ברעים. בתוך מקוה מים רעים שאינן ראויין לשתיה. ומילתא דפשיטא היא ומשום סיפא נקט לה, דתנן ואת הצוננים [בחמה] בשביל שיחמו, מהו דתימא נגזור דלמא אתי לאטמוני ברמץ, קמ״ל:

מי שנשרו כליו. שנפלו במים בשבת:

מהלך עמהן ואינו חושש. שמא יחשדו אותו שכבסן:

הגיע לחצר החיצונה. הסמוכה למבוא העיר שהוא מקום המשתמר:

שוטחן בחמה. ליבשן:

אבל לא כנגד העם. שיחשדוהו שכבסן. ומשנה זו דחויה היא, שהלכה בידינו כל דבר שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור, הילכך אסור לשטחן אפילו שלא כנגד העם:

ואת המים היפים ברעים. לשון רש"י כלי מלא מים יפים לתוך מקוה מים רעים:

מהלך בהן ואין חושש. כתב הר"ב שמא יחשדו אותו שכבסן נראה לפי שראה בפי' רש"י והרמב"ם בפי' אבל לא כנגד העם שכתבו שמא יחשדוהו שכבסן הלכך מפרש ה"נ טעמא דקמ"ל דלא חייש להך חשדא ומיהו אכתי קשה מאי שנא ממשנה דלקמן דלא יביא בידו האלונטית שנסתפג בי' משום שמא יסחוט ה"נ ניחוש שמא יסחוט והרמב"ם בחבורו פכ"ב כתב מהלך בהן ואין חוששין שמא יסחוט וכ"כ הטור סוף סימן ש"א וכן לשון הכל בו בב"י. וצריכין אנו לחלק ולומר שלא רצו חז"ל להצריכו להסיר בגדיו מעליו משום חששא דשמא יסחוט כי גדול כבוד הבריות ואפילו בגד אחד מבגדיו אל ישנה מפני כן משא"כ באלונטיות דלקמן שאינן לשום מלבוש אלא מביאם בידו גזרו בהן שלא יביאם שמא יסחוט: