מסכת שבת - פרק ה - משנה ד

מסכת שבת - פרק ה - משנה ד

אֵין חֲמוֹר יוֹצֵא בְמַרְדַּעַת בִּזְמַן שֶׁאֵינָהּ קְשׁוּרָה לוֹ, וְלֹא בְזוֹג, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא פָקוּק, וְלֹא בְסֻלָּם שֶׁבְּצַוָּארוֹ, וְלֹא בִרְצוּעָה שֶׁבְּרַגְלוֹ. וְאֵין הַתַּרְנְגוֹלִין יוֹצְאִין בְּחוּטִין, וְלֹא בִרְצוּעוֹת שֶׁבְּרַגְלֵיהֶם. וְאֵין הַזְּכָרִים יוֹצְאִין בַּעֲגָלָה שֶׁתַּחַת הָאַלְיָה שֶׁלָּהֶן. וְאֵין הָרְחֵלִים יוֹצְאוֹת חֲנוּנוֹת. וְאֵין הָעֵגֶל יוֹצֵא בְגִימוֹן. וְלֹא פָרָה בְּעוֹר הַקֻּפָּר, וְלֹא בִרְצוּעָה שֶׁבֵּין קַרְנֶיהָ. פָּרָתוֹ שֶׁל רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה הָיְתָה יוֹצְאָה בִרְצוּעָה שֶׁבֵּין קַרְנֶיהָ, שֶׁלֹּא בִרְצוֹן חֲכָמִים:

פירוש ברטנורא : ביאור הענין על מסכת שבת - פרק ה - משנה ד

בזוג. כמין פעמון שתולין בצואר הבהמה שתשמיע קול בהליכתה:

אף על פי שהוא פקוק. במוכין דהשתא אין הענבל שלו מקשקש להשמיע קול מפני שנראה כמוליכו למכור בשוק:

בסולם שבצוארו. כשיש לו מכה נותנים בצוארו עצים כמין שתי וערב כדי שלא יחזור ראשו לחכך חבורתו:

ולא ברצועה שברגלו. בהמה שמכה רגליה זו בזו בהליכתה עושין לה כמין טבעת של רצועה עבה וקושרים אותה במקום שרגליה מנקשות זו בזו:

בחוטין. שעושים להן לסימנא שלא יתחלפו בתרנגולות אחרים:

ולא ברצועות. שקושרין שתי רגליהן יחד ברצועה קצרה שלא ידלגו וישברו את הכלים:

בעגלה שתחת האליה. כמין עגלה קטנה קושרין תחת האליה של הכבשים שאלייתן גדולה כדי שלא תלקה באבנים ובסלעים:

חנונות. עץ אחד יש ששמו יחנון, מביאין קיסם ממנו ומניחין לה בחוטמה כדי שתתעטש ויפלו התולעים שבראשה. ולזכרים אין צריכין לעשות כן שמתוך שמנגחים זה בזה נופלים התולעים מאליהם:

בגימון. כמין עול של גמי נותנים על צואר העגל שיהא למוד לכוף ראשו כשיגדל:

בעור הקופר. שרץ שנימיו חדין כמחט, וקושרין עורו בדדי הפרה שלא יינקוה השרצים:

ולא ברצועה שבין קרניה. בין לנוי בין לשמור אסור, דכל נטירותא יתירתא משאוי הוא:

פרתו של רבי אלעזר בן עזריה. לא שלו היתה אלא של שכנתו, ועל שלא מיחה כה נקראת על שמו:

פירוש תוספות יום טוב: ביאור הענין על מסכת שבת - פרק ה - משנה ד

בזמן שאינה קשורה לו. מע"ש כדפירש הר"ב לעיל:

ולא בזוג. פי' הר"ב מפני שנראה כמוליכו לשוק. גמ'. וכתבו התוס' אבל משוי אינו שבטל אגב אפסר:

התרנגולין. כתב הרמב"ם שהוא שם כללי לזכר ולנקבה:

ולא ברצועה וכו'. כתב הר"ב בין לנוי בין לשמור ועיין משנה ח' פ"ב דביצה. [* ולנוי פי' רש"י (דף נב.) שצובעה וקולעה לנוי בין קרניה כמין קליעה מקרן לקרן ואינו אוחזה בה ע"כ]:

פרתו. כתב הר"ב לא של וכו'. בגמ' משום דהיכי קתני פרתו דמשמע חדא והא כמה הוו ליה כו':