מסכת שבת - פרק ה - משנה ד

בזוג. כמין פעמון שתולין בצואר הבהמה שתשמיע קול בהליכתה:

אף על פי שהוא פקוק. במוכין דהשתא אין הענבל שלו מקשקש להשמיע קול מפני שנראה כמוליכו למכור בשוק:

בסולם שבצוארו. כשיש לו מכה נותנים בצוארו עצים כמין שתי וערב כדי שלא יחזור ראשו לחכך חבורתו:

ולא ברצועה שברגלו. בהמה שמכה רגליה זו בזו בהליכתה עושין לה כמין טבעת של רצועה עבה וקושרים אותה במקום שרגליה מנקשות זו בזו:

בחוטין. שעושים להן לסימנא שלא יתחלפו בתרנגולות אחרים:

ולא ברצועות. שקושרין שתי רגליהן יחד ברצועה קצרה שלא ידלגו וישברו את הכלים:

בעגלה שתחת האליה. כמין עגלה קטנה קושרין תחת האליה של הכבשים שאלייתן גדולה כדי שלא תלקה באבנים ובסלעים:

חנונות. עץ אחד יש ששמו יחנון, מביאין קיסם ממנו ומניחין לה בחוטמה כדי שתתעטש ויפלו התולעים שבראשה. ולזכרים אין צריכין לעשות כן שמתוך שמנגחים זה בזה נופלים התולעים מאליהם:

בגימון. כמין עול של גמי נותנים על צואר העגל שיהא למוד לכוף ראשו כשיגדל:

בעור הקופר. שרץ שנימיו חדין כמחט, וקושרין עורו בדדי הפרה שלא יינקוה השרצים:

ולא ברצועה שבין קרניה. בין לנוי בין לשמור אסור, דכל נטירותא יתירתא משאוי הוא:

פרתו של רבי אלעזר בן עזריה. לא שלו היתה אלא של שכנתו, ועל שלא מיחה כה נקראת על שמו:

בזמן שאינה קשורה לו. מע"ש כדפירש הר"ב לעיל:

ולא בזוג. פי' הר"ב מפני שנראה כמוליכו לשוק. גמ'. וכתבו התוס' אבל משוי אינו שבטל אגב אפסר:

התרנגולין. כתב הרמב"ם שהוא שם כללי לזכר ולנקבה:

ולא ברצועה וכו'. כתב הר"ב בין לנוי בין לשמור ועיין משנה ח' פ"ב דביצה. [* ולנוי פי' רש"י (דף נב.) שצובעה וקולעה לנוי בין קרניה כמין קליעה מקרן לקרן ואינו אוחזה בה ע"כ]:

פרתו. כתב הר"ב לא של וכו'. בגמ' משום דהיכי קתני פרתו דמשמע חדא והא כמה הוו ליה כו':