מסכת זבחים - פרק יד - משנה י

אֵלּוּ קָדָשִׁים קְרֵבִים בַּמִּשְׁכָּן. קָדָשִׁים שֶׁהֻקְדְּשׁוּ לַמִּשְׁכָּן, קָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר, קְרֵבִין בַּמִּשְׁכָּן. וְקָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד, בְּבָמָה. קָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד שֶׁהֻקְדְּשׁוּ לַמִּשְׁכָּן, יִקְרְבוּ בַמִּשְׁכָּן. וְאִם הִקְרִיבָן בְּבָמָה, פָּטוּר. מַה בֵּין בָּמַת יָחִיד לְבָמַת צִבּוּר, סְמִיכָה, וּשְׁחִיטַת צָפוֹן, וּמַתַּן סָבִיב, וּתְנוּפָה, וְהַגָּשָׁה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵין מִנְחָה בְבָמָה. וְכִהוּן, וּבִגְדֵי שָׁרֵת, וּכְלֵי שָׁרֵת, וְרֵיחַ נִיחוֹחַ, וּמְחִצָּה בַדָּמִים, וּרְחוּץ יָדַיִם וְרַגְלָיִם. אֲבָל הַזְּמָן, וְהַנּוֹתָר, וְהַטָּמֵא, שָׁוִים בָּזֶה וּבָזֶה:

ואלו קדשים קרבים במשכן. כגון בזמן הגלגל ונוב וגבעון שהיה שם משכן והיו הבמות מותרות. אלו קדשים צריכין להקריבן במשכן ולא בבמה:

קדשים. שסתמן הוקדשו במשכן, ומאי ניהו קרבנות צבור:

קרבנות יחיד. סתמן לבמה:

קרבנות יחיד שהוקדששו למשכן. שפירש בשעת הקדשן על מנת להקריבן למשכן:

ואם הקריבן בבמה פטור. מאזהרה ומעונש, שהרי הותרו הבמות. ומיהו אסור לשנות, דכתיב (דברים כ״ג:כ״ד) מוצא שפתיך תשמור ועשית:

במות צבור. גלגל ונוב וגבעון:

סמיכה. דכתיב לפני ה׳ וסמך, שאין סמיכה בבמה:

שחיטת צפון. דכתיב (ויקרא א׳:י״א) צפונה לפני ה׳, ואין צפון בבמה:

ומתן סביב. שתי מתנות שהן ארבע. דכתיב בהו (שמות כ״ט:כ׳) את הדם על המזבח סביב, ולא בבמה:

תנופה. דכתיב תנופה לפני ה׳, ואין תנופה בבמה:

והג. שה. דכתיב (ויקרא ב׳:ח׳) והגישה אל המזבח, ואין הגשה בבמה:

אין מנחה בבמה. דזבחים אמר קרא בבמה ולא מנחות:

כיהון. דכתיב (שם י״ד) וזרק הכהן את הדם על המזבח, מזבח צריך כהן ואין במה צריכה כהן:

ובגדי שרת. דכיון דאין צריך כהן אין כאן מקום לבגדי שרת, דבבגדי שרת כתיב (שם ו׳) ילבשם הכהן:

וכלי שרת. דבכלי שרת כתיב (שמות כ״ח) לשרת בקדש, ולא בבמה:

וריח ניחוח. אברים שצלאן והעלן, אין בהן משום ריח ניחוח. ודוקא במזבח דכתיב ריח ניחוח לה׳, אבל בבמה אפילו צלאן והעלן אין בכך כלום:

ומחיצת דמים. חוט הסיקרא להבדיל בין דמים התחתונים לדמים העליונים. ואין חוט הסקרא בבמה דכתיב (שם כ״ו) והיתה הרשת עד חצי המזבח, ולא בבמה:

רחוץ ידים ורגלים. דכתיב (שם ל׳) בבואם אל אהל מועד ירחצו מים, ולא בבמה:

הזמן. אם חשב על הקרבן לאכלו חוץ לזמנו:

והטמא. אע״פ שזר כשר להקריב בבמה, אין טמא מקריב בבמה:

סמיכה ושחיטה כו'. עמ"ש במגילה פ"ק מ"י:

רבי יהודה אומר אין מנחה בבמה. כתב הר"ב דזבחים אמר קרא כו'. גמרא. פירש"י וזבחו זבחי שלמים לה' אותם (שם) ואוקימנא להאי קרא בקדשים שהקדישן בשעת היתר במות. וכתיב אותם מיעוטא. אלמא זבחים הוא דהוו נהיגי בהו. ולא עופות [דבגמרא ממעט נמי עופות] ומנחות ע"כ. וכתבו התוספות דמנחה לא הוה דומיא דאינך דמאן דאית ליה אין מנחה בבמה. היינו דלא קרבה כלל אפילו בבמה גדולה. ע"כ. וש"מ דכיהון לאו דברי ר"י הן. וא"ת ואמאי סדרו רבי בינייהו. וי"ל דשייך לגבי הגשה שהיא במנחה. והיינו נמי דנקט מנחה ולא עופות. אע"ג דאית ליה נמי הכי. כדאיתא בגמרא. נ"ל:

[*וריח ניחוח. פירש הר"ב אברים שצלאן כו' ודוקא כו'. דהכי איתא לעיל במשנה דספ"ד ומריח לחוד ילפינן לה התם כמ"ש שם הר"ב. וניחוח מפקינן התם למלתא אחריתא. וא"כ לא נקט הכא אלא באשגרת לישנא ודומיא דר"פ ב' דברכות]:

הזמן. יליף בברייתא בגמרא מוזאת תורת זבח השלמים לעשות זמן בבמה קטנה כזמן במה גדולה.

והנותר. נמי מפגול יליף מג"ש דעון עון. רש"י:

והטמא. פירש הר"ב שאין טמא מקריב. וכ"פ הרמב"ם ותמיהני למה לא פירשו כמו בכ"מ דמתניתין פיגול נותר טמא דטמא לענין אכילה. וכן פירש רש"י הכא וטמא נמי בההיא פרשתא [דוזאת תורת זבח השלמים] כתיב והנפש אשר תאכל וגו' ע"כ והרמב"ם סיים על פירושו שכן פירש הגמרא. ולא נמצא כן בגמרא שבידינו:

נשלמה מסכת זבחים