מסכת זבחים - פרק יב - משנה א

טְבוּל יוֹם וּמְחֻסַּר כִּפּוּרִים, אֵינָן חוֹלְקִים בַּקֳּדָשִׁים לֶאֱכֹל לָעָרֶב. אוֹנֵן, נוֹגֵעַ וְאֵינוֹ מַקְרִיב, וְאֵינוֹ חוֹלֵק לֶאֱכֹל לָעָרֶב. בַּעֲלֵי מוּמִין, בֵּין בַּעֲלֵי מוּמִין קְבוּעִין, בֵּין בַּעֲלֵי מוּמִין עוֹבְרִין, חוֹלְקִין וְאוֹכְלִין, אֲבָל לֹא מַקְרִיבִין. וְכֹל שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לָעֲבוֹדָה, אֵינוֹ חוֹלֵק בַּבָּשָׂר. וְכֹל שֶׁאֵין לוֹ בַּבָּשָׂר, אֵין לוֹ בָעוֹרוֹת. אֲפִלּוּ טָמֵא בִשְׁעַת זְרִיקַת דָּמִים וְטָהוֹר בִּשְׁעַת הֶקְטֵר חֲלָבִים, אֵינוֹ חוֹלֵק בַּבָּשָׂר, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ז), הַמַּקְרִיב אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים וְאֶת הַחֵלֶב מִבְּנֵי אַהֲרֹן לוֹ תִהְיֶה שׁוֹק הַיָּמִין לְמָנָה:

טבול יום. שטבל ועלה ולא העריב שמשו:

ומחוסר כפורים. כגון זב ומצורע ויולדת שטבלו והעריב שמשן ולא הביאו כפרתן:

אינן חולקים בקדשים. הואיל ואין ראויין לאכילה אין חולקים לאכול לערב כשיטהרו, דכתיב (ויקרא ו׳:י״ט) הכהן המחטא אותה יאכלנה, כהן הראוי לחטוי חולק, שאינו ראוי לחטוי אינו חולק. ואי אפשר לומר כהן שאינו ראוי לחטוי בשעת הקרבה אינו אוכל, דהא איכא קטן דאינו ראוי לחטוי ואוכל, אלא על כרחך יאכלנה דאמר קרא יחלוק בה כדי לאכול ממנה קאמר, ומדאפקה קרא לחלוקה בלשון אכילה, שמע מינה דכהן הראוי לאכילה חולק, שאין ראוי לאכילה אינו חולק. הלכך בעלי מומין חולקין, שאע״פ שאין ראויין לחטוי, ראויין הן לאכילה, כדכתיב (שם כ״א) ומן הקדשים יאכל:

אונן נוגע. והוא שטבל ולא הסיח דעתו מן הטבילה כל זמן שהוא אונן. שאם הסיח דעתו ונגע, אפילו לאחר שטבל פסל:

וכל שאינו ראוי לעבודה אינו חולק בבשר. חוץ מבעלי מומין שאע״פ שאינן ראויין לעבודה חולקים בבשר, דרבינהו קרא בהדיא, דכתיב (שם) לחם אלהיו מקדשי הקדשים וגו׳, וכתיב (שם ו׳) כל זכר בבני אהרן יאכלנה, לרבות בעלי מומין למחלוקת, אי לאכילה הרי כבר אמור ומן הקדשים יאכל:

וטהור בשעת הקטר חלבים. שהוא כל הלילה. כגון שטבל וטהר בהערב שמש:

אינו חולק. שאין הכהן חולק בקדשים עד שיהא טהור משעת זריקת דמים עד שעת הקטר חלבים, ואם נטמא בין כך ובין כך אינו חולק:

אינן חולקים בקדשים. כתב הר"ב דכתיב הכהן כו' כהן הראוי לחטוי חולק. דמחטא יאכל שאינו מחטא לא יאכל אי אפשר לומר שהרי כל המשמרה כולה דאין מחטאין ואוכלין [ברייתא] [צ"ל כדאיתא] בגמרא. ומ"ש הר"ב בשעת הקרבה ללא צורך כתב כן דבסיפא מתניא בהדיא ועוד דה"ל לפרש כן בתחלה. ומ"ש הר"ב דהא איכא קטן דאינו ראוי לחטוי ואוכל פירש"י קטן פסול לעבודה. דנפקא לן (ויקרא כ"א) מאיש מזרעך לדורות' בהכל שוחטין [ד' כ"ד.] בסופיה. ובקדשים אוכל דאמרינן במנחות [ד' ע"ג] איש כאחיו. איש חולק ואין קטן חולק. ומדאמעיט ליה מחלוקה מכלל דאכיל. ועוד כל זכר כתיב. ע"כ:

לערב. משום טבול יום קתני לה. דאי מחוסר כפורים לא בעי אלא טבילה כדמוכח מתניתין ג' פ"ג דחגיגה. וכמ"ש במ"ה פי"א דפרה:

אונן נוגע. פירש הר"ב והוא שטבל ולא הסיח דעתו וכו' וכ"פ הרמב"ם ומסיים וכן מחוסר כפורים. ומפירושם דהכא הקשיתי לשאול על פירושם במ"ג פ"ג דחגיגה. ועכשיו כשבא לידי נוסחת ארץ ישראל מצאתי שהוגה בל' הרמב"ם דהכא שבמקום שכתב ליגע צ"ל לאכול. והא דכתב ע"מ שלא יסיח וכו'. עד וכן מחוסר כפורים נמחק וגרס הכי ומותר לו ליגע אפילו קודם טבילה כמ"ש בכאן. ואמרו באכילה מעלה עשו רבנן בנגיעה לא עשו מעלה אמנם מחוסר כפורים פוסל את הקדש אם נוגע בו. ובספרא והבשר אשר יגע בכל טמא אפילו במחוסר כפורים ע"כ. [*ומכל מקום לשונו שבהלכות אבות הטומאות אינו כן והעתקתיו שם בחגיגה] ועיין במ"ב פ"ב דטהרות ועוד אאריך בזה בס"ד במ"ז פרק בתרא דנדה:

ואינו חולק לאכול לערב. גמרא מפלג הוא דלא פליג וכי מזמנים ליה אכיל ורמינהו אונן טובל ואוכל את פסחו לערב אבל לא בקדשים [ספ"ח דפסחים] אמר רב ירמיה לא קשיא כאן. מתניתין דהכא. בפסח. איידי דאכיל פסח אכיל נמי קדשים. והתם בפסחים בשאר ימות השנה. והכי קאמר אבל לא בקדשים של כל השנה. רב אסי אמר לא קשיא. כאן שמת לו מת בי"ד וקברו בי"ד. כאן שמת לו מת בי"ג וקברו בי"ד. יום קבורה לא תפיס לילו מדרבנן [כדפירש הר"ב במ"ה פ"ג דהוריות] גמרא:

בעלי מומין בין בעלי מומין קבועין בין בעלי מומין עוברין. דתלתא כל זכר כתיב. במנחה וחטאת ואשם. תרי לתם ונעשה בעל מום בין קבוע בין עובר וחד למעיקרו כדתניא בגמרא [דף ק"ב]. וכתבו התוספות תימה דלמא איצטריך לבעל מום מעיקרו חד לאכילה וחד לחלוקה. דאי מחד. הוה אמינא דוקא אכילה ולא חלוקה כמו קטן דאוכל ואינו חולק. וי"ל כיון דאשכחן תם ונעשה בעל מום דאין חלוק בין אכילה לחלוקה דמסתמא ה"ה לבעל מום מעיקרו ע"כ. עיין מ"ש לקמן בסמוך:

אבל לא מקריבין. בת"כ בעל מום עובר מנין ת"ל (שם) כל אשר יהיה בו מום לא יקריב:

וכל שאינו ראוי לעבודה כו'. כתב הר"ב חוץ מבעלי מומין כו' דרבינהו קרא כו' כל זכר בבני אהרן יאכלנה לרבות בעלי מומין למחלוקת. הכי איתא בגמרא אפיסקא דבעלי מומין וכמ"ש בסמוך ואוקמתא קמייתא דריש פרקין. והא דכתב הר"ב לעיל מדאפקיה קרא לחלוקה בלשון אכילה כו' הלכך בעלי מומין חולקין הוא אוקמתא דרב יוסף בריש פרקין. ואפשר דלרב יוסף איצטריך ליה משום דלא תימא בעל מום מעיקרו לא אתרבי אלא לאכילה כתמיהת התוספות לעיל ובהכי ניחא דאף לרב יוסף קיימא הנך ברייתות דדרשי תלתא כל זכר לרבות ב"מ למחלוקת:

וכל שאין לו בבשר כו'. שנאמר (שם ו) עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהיה כך מצאתי:

אפילו טמא בשעת זריקת דמים וטהור בשעת הקטר חלבים. לשון הר"ב שאין הכהן חולק עד שיהא טהור משעת זריקת דמים עד שעת הקטר חלבים ואם נטמא בין כך ובק כך אינו חולק. וכ"כ הרמב"ם. ולפ"ז י"ל דרבותא דאפילו קמ"ל דכ"ש איפכא כי טהור בזריקה וטמא בהקטר דטומאתו קרובה לשעת חלוק ואכילה. אלא דבגמרא לא אמרינן הכי אבל דייקי ממתניתין דהא טהור בשעת זריקת דמים וטמא בשעת הקטר חלבים חולק ומתניתין דלא כאבא שאול. דתניא אבא שאול אומר. לעולם אינו אוכל עד שיהיה טהור משעת זריקה עד שעת הקטר חלבים דאמר קרא המקריב את דם השלמים ואת החלב דאפילו הקטר חלב נמי בעי. ולפי זה רבותא דאפילו לא קאי אלא משום דטהור בשעת הקטר חלבים. וא"ת הרמב"ם והר"ב למה פירשו כאבא שאול ונ"ל משום דבתר הכי בעי רב אשי. נטמא בינתים מהו [כלומר וטבל]. בשעת זריקה ובשעת הקטר חלבים בעינן. והאיכא. או דלמא עד שיהא טהור משעת [*זריקה עד שעת] הקטר חלבים.והך בעיא לא קאי אלא אליבא דאבא שאול וכן פירש"י. ומש"ה משמע ליה להרמב"ם דהלכתא כוותיה וכן העתיק בחבורו ספ"י מה' מה"ק להא דאבא שאול והבעיא דרב אשי. והכ"מ לא העיר בזה ומ"ש הר"ב והרמב"ם בפירושו עד שעת הקטר כן הוא בגמרא. ובחבורו העתיק עד אחר הקטר. והא דכתבו ואם נטמא בין כך ובין כך אינו חולק. בחבורו כתב אם תפס אין מוציאין מידו משום דקאי בגמרא בתיקו: