מסכת זבחים - פרק ה - משנה ג

חַטֹּאות הַצִּבּוּר וְהַיָּחִיד. אֵלּוּ הֵן חַטֹּאות הַצִּבּוּר, שְׂעִירֵי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים וְשֶׁל מוֹעֲדוֹת, שְׁחִיטָתָן בַּצָּפוֹן, וְקִבּוּל דָּמָן בִּכְלִי שָׁרֵת בַּצָּפוֹן, וְדָמָן טָעוּן אַרְבַּע מַתָּנוֹת עַל אַרְבַּע קְרָנוֹת. כֵּיצַד. עָלָה בַכֶּבֶשׁ וּפָנָה לַסּוֹבֵב, וּבָא לוֹ לְקֶרֶן דְּרוֹמִית מִזְרָחִית, מִזְרָחִית צְפוֹנִית, צְפוֹנִית מַעֲרָבִית, מַעֲרָבִית דְּרוֹמִית. שְׁיָרֵי הַדָּם הָיָה שׁוֹפֵךְ עַל יְסוֹד דְּרוֹמִי. וְנֶאֱכָלִין לִפְנִים מִן הַקְּלָעִים לְזִכְרֵי כְהֻנָּה בְּכָל מַאֲכָל לְיוֹם וָלַיְלָה עַד חֲצוֹת:

אלו הן חטאות הצבור. שאנו צריכין להזכירם, שהרי הפנימיות כבר נשנו:

שעירי ראשי חדשים ושל מועדות. שהן על מזבח החיצון:

שחיטתן בצפון. שהרי למדנו בבנין אב לכל החטאות שהן טעונות צפון:

עלה בכבש ופנה לסובב. מפני שדמה ניתן על הקרנות ובאצבע, צריך לעמוד על גבי סובב. אבל בכל שאר הדמים שהן התחתונים מן החוט ולמטה, עומד על הרצפה אצל זוית המזבח וזורק מן הכלי, וכל מקום שיגיע למזבח כשר:

ובא לו לקרן דרומית מזרחית. שבה הוא פוגע ראשון, כדקיימא לן [יומא דף ט״ו] כל פינות שאתה פונה לא יהיו אלא דרך ימין, והכבש בדרום, וכשעולה בו ופניו למזבח נמצא ימינו למזרח, ופונה לימינו למזרח ובא לו לאותה הקרן והולך ומקיף בסובב דרך ימין ופניו למזבח מן הדרום למזרח וממזרח לצפון ומצפון למערב דהיינו דרך ימין. ואמה על אמה ברום אמה הנתון בראש המזבח בכל זוית וזוית שבה, קרוי קרן:

על יסוד דרומית. דילפינן ירידתו מן הכבש בחטאות החיצונות ושיירי הדם בידו, מיציאתו מן ההיכל ושיריים הפנימים בידו, מה יציאתו מן ההיכל היה נותן שיירי הדם בסמוך לו שהוא יסוד מערבי כדכתיב (ויקרא ד׳:ז׳) אשר פתח אהל מועד, דהיינו לצד מערב שהוא סמוך להיכל, אף ירידתו מן הכבש נותן השיריים בסמוך לו, דהיינו יסוד דרומי סמוך לכבש, שהכבש בדרום:

לפנים מן הקלעים. לפי שבמשכן היו קלעים היקף לחצר אהל מועד, ובחטאת כתיב (שם ו) במקום קדוש תאכל בחצר אוהל מועד. ובבית עולמים היתה חומת העזרה במקום הקלעים:

לזכרי כהונה. דגבי חטאת ואשם ומנחה כתיב כל זכר בכהנים יאכל אותה:

בכל מאכל. משום דבעי למתני בפסח דאינו נאכל אלא צלי, תנא בכולהו בכל מאכל:

ליום ולילה. דכתיב (שם ז׳) ובשר זבח תודת שלמיו ביום קרבנו, יאכל, למדנו לתודה שנאכלת ליום אחד. חטאת ואשם מנין, תלמוד לומר זבח:

עד חצות. סייג עשו חכמים לתורה להרחיק את האדם מן העבירה. דהא קרא לא יניח ממנו עד בוקר קאמר:

על ארבע קרנות. עי' בפי' הר"ב דרפ"ד:

עלה בכבש ופנה לסובב. ששני כבשים קטנים יוצאים מן הכבש שבהן פונים ליסוד ולסובב כדאמרינן בגמרא פ' דלקמן דף ס"ב ובס' צורת הבית סימן מ"ד סמכתיה על מקרא דיחזקאל (מ"ג) ומעלתהו פנות קדים מדלא כתיב ומעלתו. ועיין מ"ש פ' דלקמן מ"ג. ומה שכתב הר"ב בריש פ"ב דתמיד:

ובא לו לקרן דרומית מזרחית. לשון הר"ב כדקי"ל כל פינות וכו' דילפינן לה מים של שלמה לקמן בגמרא פרק דלקמן דף ס"ב. וכבר כתבתיו במ"ה פ"ד דיומא:

[*דרומית מזרחית כו'. כלם בתי"ו וכן הוא בהל' הרמב"ם וגם במשנה בכ"מ כלם בתי"ו. ואף שקרן הוא לשון זכר ומשום כך ביסוד דלקמן *) כ"'ה בד"ק ובד"ח הגיהו "ג"כ" וא"ל מובן והיותר נכון שצ"ל וכן בברייתא בגמ'. וכן גרס דרומי וכן במשנה דלעיל יסוד מערבי. לפי שיסוד הוא לשון זכר. אעפ"כ כאן הוא כמו חסר רוח וכאילו שנינו קרן רוח דרומית מזרחית. ולכך בא התי"ו להורות על רוח החסירה ורוח נמצא בלשון נקבה כמו בלשון זכר כמ"ש רש"י בפי' פרשת וישלח. כך נ"ל לקיים גי' הס' ולשון הרמב"ם אף שראיתי סדור התפלה הנדפס באמשטרדם ונחסרו שם כל אלו התוי"ן]:

שירי הדם היה שופך כו'. דכתיב (ויקרא ד׳:ל׳) ואת כל דמה ישפוך אל יסוד המזבח:

בכל מאכל. עי' מ"ז פ"י ומ"ש שם בס"ד:

ליום ולילה. לשון הר"ב דכתיב ובשר זבח וגו'. למדנו לתודה שנאכלת ליום אחד. ובקדשים לילה הולך אחר היום. דכתיב (ויקרא ז׳:ט״ו) לא יניח ממנו עד בקר. רש"י: