מסכת זבחים - פרק ד - משנה ג

אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם פִּגּוּל. הַקֹּמֶץ, וְהַלְּבוֹנָה, וְהַקְּטֹרֶת, וּמִנְחַת כֹּהֲנִים, וּמִנְחַת כֹּהֵן מָשִׁיחַ, (וּמִנְחַת נְסָכִים), וְהַדָּם, וְהַנְּסָכִים הַבָּאִים בִּפְנֵי עַצְמָן, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אַף הַבָּאִים עִם הַבְּהֵמָה. לֹג שֶׁמֶן שֶׁל מְצֹרָע, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֵין חַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּגּוּל. וְרַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, חַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּגּוּל, שֶׁדַּם הָאָשָׁם מַתִּירוֹ. וְכֹל שֶׁיֶּשׁ לוֹ מַתִּירִים בֵּין לָאָדָם בֵּין לַמִּזְבֵּחַ, חַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּגּוּל:

אלו דברים שאין חייבים עליהם כרת באכילתן משום פגול:

הקומץ. אם קמץ על מנת לאכול שירים למחר, ונתפגלה המנחה שאינה נאכלת אלא ליום ולילה, אין האוכל את הקומץ בכרת, שאין פגול חל אלא על דבר שיש לו מתירין אחרים. דפגול משלמים ילפינן ליה דכתיב (ויקרא ז׳:כ״א) ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו וגו׳, מה שלמים מיוחדים שיש להם מתירין בין לאדם בין למזבח, שהדם מתיר להקטיר האמורין למזבח, והאמורין מתירין הבשר לאדם, וחייבין עליהם משום פגול, אף כל שיש לו מתירין בין לאדם בין למזבח חייבין עליו משום פגול, לאפוקי כל הנך דחשיב במתניתין, שאין להם מתירין אלא הן עצמן מתירין לאחרים, שהאוכל מהן אינו חייב משום פגול:

והלבונה. אין אחר מתירה. אלא היא מתרת את המנחה, כמו הקומץ:

מנחת נדבת כהנים. כולה כליל ואינה נקמצת. הלכך אין אחר מתירה:

מנחת כהן משיח. דהיינו חביתי כהן גדול שהיא קריבה בכל יום מחציתה בבקר ומחציתה בערב:

ומנחת נסכים. לא גרסינן דהא מפליג פליגי בה. ויש חילוק בין באה עם הזבח לבאה בפני עצמה:

והדם. הוא המתיר:

והנסכים הבאים בפני עצמן. כגון שהתנדב מנחת נסכים בלא זבח, כדאמרינן במנחות, מתנדב אדם מנחת נסכים בפני עצמה. אי נמי, הביאה בשביל הזבח אלא שהביא זבחו היום ונסכיו למחר, דאמר מר ומנחתם ונסכיהם אפילו למחר. אבל אם הביאן עם זבחו ופגל בזבח, נתפגלו הנסכים:

וחכמים אומרים אף הבאים עם הבהמה. דכיון דיכול להקריב נסכים למחר, נמצא שאין הזבח מתירן ליקרב, אלא הן מתירין את עצמן. והלכה כחכמים:

לוג שמן של מצורע. שייריו נאכלין:

אין חייבין עליו משום פגול. אם פיגל באשם לא נפגל הלוג. ואע״פ שהלוג תלוי באשם, דכתיב (שם י״ד) על דם האשם, דאם לא נתן מדם האשם תחלה אין נתינת השמן כלום, אפילו הכי כיון דאדם מביא אשמו עכשיו ולוגו עד עשרה ימים, נמצא שאין האשם מתירו. וכיון דאין לו מתירים, אין חייבין עליו משום פגול:

ור״מ אומר. לוג הבא עם האשם בו ביום, חייבין עליו משום פגול אם פגל באשם. ואין הלכה כר״מ:

בין לאדם בין למזבח. או לזה או לזה:

הקומץ. ואי קשיא פשיטא דקומץ לא מחייב עליה כרת משום פיגול דהא אי אכיל מיניה פקע ליה פגולא שהרי לא קרב המתיר. תריץ כגון שהוצת האור ברובו. דחשיב כמאן דקרב כדאמרינן לקמן [מנחות ד' כ"ו] קומץ מאימתי מתיר שירים באכילה משתוצת האור ברובה רש"י פ"ב דמנחות ד' י"ד והתוס' הקשו עליו שם וכאן סוף דף מ"ב:

והלבונה. פי' הר"ב אין אחר מתירה דלבונה אין [לה] מתיר בעבודת המזבח. דאע"ג דקמיצת הקמיצה קודמת. הקטרה דקמיצה לא מיחייבה שתקדום. ומה שהקשו התוס' אמאי לא חשיב הכא עצים. כי היכי דחשיב לבונה. אע"ג דלא חזיא לאכילה. לל' הרמב"ם שאני מעתיק במשנה ה'. אינה קשיא. דלבונה שייך בה אכילה משא"כ בעצים דלא שייך בהו אכילה כלל:

מנחת כהנים. לשון הר"ב מנחת נדבת כהנים. וכן לשון רש"י. וטעמייהו דבמנחת כהן חוטא פליג ר"ש ברפ"ו דמנחות וס"ל דנקמצת:

ומנחת נסכים. ה"ג בנ"א. וכתב הר"ב דל"ג כו' דהא מפליג פליגי בה כו' וכ"כ רש"י ואע"ג דלקמן פליגי בנסכים ומשמע שהוא היין בלבד. ליתא כדכתב הרמב"ם ברפ"ב מהל' [מעשה] הקרבנות היין והסלת שמביאין עם הקרבן הם הנקראים נסכים ע"כ. וכ"כ בהקדמתו לפי' מס' מנחות שהוא ע"ד העברה בשמות ע"כ. וכבר כתבתי זה ברפ"ה דשקלים. ועיין ברפ"ב דתמורה. אבל בפירושו דהכא גרס מנחת נסכים. ומפרש שהיא הסלת כו' ונסכים מפ' היינות. ותמיהני דמשמע דל"פ ר"מ אלא ביין ומ"ש מסלת. ועיין [מ"ש] במ"ד פ"ב דמנחות. והתוספות כתבו דיש לישב הגירסא דמנחת נסכים מיירי במתנדב מנחת נסכים בכל יום. וההוא דבאין בפני עצמן מיירי במביא זבחו היום ונסכיהם ביום אחר. אבל קשה שלא ה"ל להפסיק בדם וה"ל למתני הכי. והדם ומנחת נסכים ונסכים הבאים בפני עצמן. ושמא איידי דתנא מנחת כהנים ומנחת כהן משיח תנא מיד מנחת נסכים. ע"כ:

וחכמים אומרים אף הבאים עם הבהמה. פירש הר"ב דכיון דיכול להקריב כו' עיין מ"ש במ"ד פ"ז דמנחות:

לוג שמן של מצורע. לשון הר"ב שיריו נאכלין. וכ"כ רש"י ולא ידענא למאי נ"מ פירשו כך בכאן [*ועי' לקמן]:

רבי שמעון אומר כו'. נראה דר"ש דהכא הוא רבנן דלעיל גבי נסכים. וקשה אמאי לא עירב דתרווייהו חד טעמא הוא. תוס'. [*ואפשר משום דלא דמי לאינך במאי שאין שיריו נאכלין ואולי שלזה נתכוונו רש"י והר"ב שפירשו דשיריו נאכלין ונסתלקה קושיתי דלעיל. ועיין ספ"ב דמעילה] ונ"ל דהיינו טעמא דפסק הר"ב וכן הרמב"ם כר"ש וא"צ לדוחקו של הכ"מ שכתב משום דר"ש מיקל ולית לן לחיוביה מספיקא ועוד דמסתבר טעמיה ע"כ:

אין חייבין עליו משום פגול. לשון הר"ב כיון דאדם מביא אשמו עכשיו ולוגו עד י' ימים. וכ"כ [*רש"י וכ"כ גם שניהם במנחות] פ"ט מ"ד וברפ"ב דתמורה והכי תניא בגמ' דף מ"ד ובמנחות פ"ב [סוף] דף ט"ו. וכך העתיק הרמב"ם סוף הל' מחוסרי כפרה. ובמ"ד פ"ז דמנחות כתב הר"ב אפילו עד כמה ימים. וכן לשון הרמב"ם בפי"ח מהל' פסולי המוקדשין:

וכל שיש לו מתירין כו'. בברייתא יליף לה דשלמים לאו דוקא מאשר הם מקדישים לי [*ולענין טומאה גבי וינזרו כתיב והכל בכלל. רש"י]. ואתי נותר מטומאה ופגול מנותר כדפי' הר"ב במ"ה מאחר שסופו לרבות כל דבר. למה נאמר שלמים מעתה לומר לך מה שלמים מיוחדים שי"ל מתירין בין לאדם בין למזבח. אף כל כו':

בין לאדם בין למזבח. לשון הר"ב או לזה או לזה. ועיין בפירושו ספ"ב דמעילה: