מסכת זבחים - פרק ג - משנה ד

הַשּׁוֹחֵט אֶת הַזֶּבַח לֶאֱכֹל כַּזַּיִת מִן הָעוֹר, מִן הָרֹטֶב, מִן הַקִּיפָה, מִן הָאָלָל, מִן הָעֲצָמוֹת, מִן הַגִּידִים, מִן הַטְּלָפַיִם, מִן הַקַּרְנַיִם, חוּץ לִזְמַנּוֹ אוֹ חוּץ לִמְקוֹמוֹ, כָּשֵׁר, וְאֵין חַיָּבִים עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם פִּגּוּל וְנוֹתָר וְטָמֵא:

קיפה. תבלין ודק דק שבשולי קדרה:

אלל. שיורי הבשר הנדבקים בעור בשעת הפשט. פירוש אחר, גיד הצואר שהוא קשה ואינו ראוי לאכילה, שקורין קפיל״ו בלע״ז:

הקרנים והטלפים. ואפילו מה שיש בהן קרוב לבשר שכשחותכין אותו יוצא ממנו דם, לא חשיב כבשר:

ואין חייבין עליהם משום פיגול. אם היה הזבח פיגול, שחשב על בשרו לאכלו חוץ לזמנו, ואכל מאלו, פטור:

וטמא. אם אכל מאחת מאלה בטומאת הגוף מזבח כשר, אינו חייב משום אוכל קדשים בטומאת הגוף:

מן העור. חוץ מעור האליה שהוא לאכילה. הרמב"ם שם. ועיין פ' דלעיל מ"ב:

הרוטב. ל' הרמב"ם הוא המרק. ועיין ברפ"ט דחולין בפי' הר"ב ומ"ש שם:

הקיפה. פי' הר"ב תבלין ודק דק שבשולי קדרה. וכן ל' רש"י. ובלשון משנתינו נשנה ג"כ בר"פ העור והרוטב. וכ"כ רש"י כאן שהוא כדמפרש בהעור והרוטב. ותימה דהתם מפרשים רש"י והר"ב תבלין בלבד. וכן הוא התם בהדיא בגמ' דאילו דק דק אוכלא מעליא הוא. וכן פי' הרמב"ם בכאן קיפה הוא התבלין שמבשלין בתבשיל הראוי להן ע"כ ופי' תבלין עיין במ"ה פ"ט דשבת. ובמ"ה פ"ב דטבול יום מפרש הר"ב [קיפה הם] התבלין והמרק ושומן הבשר שנמוח ונ"ל שכל אחד למד מענינו:

אלל. פי' אחר שכתב הר"ב גיד הצואר כו' עיין עליו ברפ"ט דחולין:

הגידים. שם נופל על הגידים ממש ועל העורקים הדופקים ושאינם דופקים ועל המיתרים ועל הגידים הקושרים הפרקים. הרמב"ם: