מסכת זבחים - פרק ב - משנה א

כָּל הַזְּבָחִים שֶׁקִּבֵּל דָּמָן זָר, אוֹנֵן, טְבוּל יוֹם, מְחֻסַּר בְּגָדִים, מְחֻסַּר כִּפּוּרִים, שֶׁלֹּא רְחוּץ יָדַיִם וְרַגְלַיִם, עָרֵל, טָמֵא, יוֹשֵׁב, עוֹמֵד עַל גַּבֵּי כֵלִים, עַל גַּבֵּי בְהֵמָה, עַל גַּבֵּי רַגְלֵי חֲבֵרוֹ, פָּסָל. קִבֵּל בַּשְּׂמֹאל, פָּסָל. רַבִּי שִׁמְעוֹן מַכְשִׁיר. נִשְׁפַּךְ הַדָּם עַל הָרִצְפָּה וַאֲסָפוֹ, פָּסוּל. נְתָנוֹ עַל גַּבֵּי הַכֶּבֶשׁ שֶׁלֹּא כְנֶגֶד הַיְסוֹד, נָתַן אֶת הַנִּתָּנִין לְמַטָּן, לְמַעְלָן, וְאֶת הַנִּתָּנִין לְמַעְלָן, לְמַטָּן, אֶת הַנִּתָּנִים בִּפְנִים, בַּחוּץ, וְאֶת הַנִּתָּנִין בַּחוּץ, בִּפְנִים, פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָרֵת:

כל הזבחים שקבל דמן זר. שאינו כהן, פסול. דכתיב (ויקרא כ״ב:ב׳) וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו, למד על הזר שעבד, שחלל את הקדשים:

אונן. מי שמת לו אחד מן הקרובים שהוא חייב להתאבל עליהם, כל יום המיתה קרוי אונן, ואסור לאכול בקדשים. ואם עבד חילל. חוץ מכהן גדול שהוא מקריב אונן:

טבול יום. שאין טהרתו נגמרת עד שיעריב שמשו, כדכתיב (שם) ובא השמש וטהר:

ומחוסר בגדים. כהן הדיוט ששמש בפחות מארבעה בגדים. וכהן גדול ששמש פחות משמונה. וכשם שמחוסר בגדים פסול, כך מיותר בגדים פסול. וכן אם היה דבר חוצץ בין בשרו לכתונת או למכנסים, פסול, דרחמנא אמר (שם ו) ילבש על בשרו, שלא יהא דבר חוצץ בין הבגדים לבשרו. הלכך כהן בשעת עבודה לא היה מניח תפילין של יד, לפי שהן חוצצים בין הבגד לבשרו. אבל תפילין של ראש היה מניח, לפי שהן מונחין על שערו שהוא נראה בין ציץ למצנפת:

ומחוסר כפורים. כגון זב וזבה ומצורע ויולדת שנגמרה טהרתן ולא הביאו קרבנותיהם. ואשכחן דכתב רחמנא ביולדת (שם יב) וכפר עליה הכהן וטהרה, מכלל שעד כאן טמאה היא. והוא הדין לכל שאר טמאים הטעונים קרבן, שהן בטומאתן עד שיביאו כפרתן לענין אכילת קדשים ולבא במקדש:

ושלא רחוץ ידים ורגלים. לפי שנאמר בקידוש ידים ורגלים חוקת עולם, ונאמר בבגדי כהונה חוקת עולם, מה בגדי כהונה אם עבד מחוסר בגדים פסל, אף אם עבד שלא רחץ ידיו ורגליו פסל. וסדר קידוש ידים ורגלים, לא עומד ולא יושב אלא מוטה, ומניח ידו הימנית על גבי רגלו הימנית וידו השמאלית על גבי רגלו השמאלית, ומשפשף רגליו בידיו בשעה שהוא מקדש. ואינו רשאי לקדש בתוך הכיור עצמו, אלא מן המים שיוצאים ממנו, שנאמר (שמות ל׳:י״ט) ורחצו אהרן ובניו ממנו, ולא בתוכו. וכל המימות כשרים לקידוש. ואפילו שאינן מים חיים:

וערל. אם עבד פסל. דכתיב (ביחזקאל מ״ד:ט׳) כל בן נכר ערל לב וערל בשר, הקיש ערל לבן נכר, מה בן נכר אם עבד פסל, אף ערל כן:

יושב. דכתיב (דברים י״ח:ה׳) לעמוד לשרת, שלא יהא שירות אלא מעומד:

עומד על גבי כלים. הואיל ורצפת העזרה מקדשת, וכלי שרת מקדשין הדבר הנוגע בהן, מה כלי שרת צריך שלא יהא דבר חוצץ בינו לכלי שרת, אך רצפה לא יהא דבר חוצץ בינו לבין הרצפה. ולא מיבעיא כלים שאינן מין בשר דודאי חייצי, אלא אפילו בהמה שהיא מין בשר. ולא מבעיא בהמה שאינה מין אדם, אלא אפילו רגלי חבירו שהן מין אדם חוצצים:

קבל בשמאל פסל. דכתיב (ויקרא ד׳:כ״ה) ולקח הכהן מדם החטאת באצבעו ונתן, מלמד שלא תהא קבלת הדם ולא נתינה אלא בימין. דכל מקום שנאמר יד או אצבע אינו אלא בימין, דיליף ממצורע דכתיב ביה (שם י״ד) וטבל הכהן את אצבעו הימנית:

ור״ש מכשיר. סבר מקרא נדרש לאחריו ולא לפניו, הלכך אצבע אונתן דכתיב בתריה קאי, ולא אולקח דכתיב לקמיה. ורבנן סברי מקרא נדרש לפניו ולאחריו, וכי כתיב אצבע אתרווייהו קאי, אלקיחה דלפניו ואנתינה דאחריו. והלכה כחכמים:

נשפך על הרצפה. שלא נתקבל הדם בכלי:

ואספו פסול. דכתיב (שם ט״ז) ולקח מדם הפר, מאי מדם הפר, אי סלקא דעתך ואפילו מקצת דם, והא כתיב (שם ד׳) ואת כל דם הפר ישפוך, אלמא צריך שיקבל כל הדם, אלא קרי ביה ולקח דם מהפר, מן הפר יקבלנו ולא מן הארץ. שגורעין אות מתיבה זו ומוסיפין אותה על תיבה אחרת ודורשים אותה:

נתנו על הכבש שלא כנגד היסוד פסול. ומכל מקום נתכפרו הבעלים. אלא שהבשר אינו נאכל. דאמר רחמנא גבי דם (שם י״ז) ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר, כיון שהגיע דם למזבח נתכפרו הבעלים:

נתן את הנתנים למטה. מחוט הסיקרא שהיה חגור למזבח באמצע. והדמים הנתנין בחמש אמות העליונות שהן למעלה מן החוט נקראים הנתנים למעלה והניתנין בה׳ אמות תחתונות שהן למטה מן החוט, נקראים הנתנים למטה:

הנתנים בפנים. שדמן טעון הזיה על מזבח הזהב:

בחוץ. על מזבח החיצון:

פסול. ואסור באכילה:

ואין בו כרת. האוכל מבשר הקדשים שנפסל דמו בפסולים הללו, אינו ענוש כרת:

כל הזבחים שקבל דמן כו'. עיין ר"פ דלקמן:

זר ואונן. הא דלא תני בעל מום. ושתוי יין. ופרוע ראש. משום דכתיב בהן חלול בהדיא. תוספות:

זר. פירש הר"ב דכתיב וינזרו מקדשי בני ישראל כו'. דבני ישראל למעוטי מאי כו'. אלא ה"ק וינזרו הכהנים. יתרחק מטומאה ובני ישראל אף הם ינזרו למד על הזר כו' גמרא:

אונן. כתב הר"ב כל יום המיתה קרוי אונן. ועיין בפירושו למשנה ה' פ"ג דהוריות. ומ"ש הר"ב ואסור לאכול קדשים. שכ"כ בתורה (ויקרא י׳:י״ט) ותקראנה אותי כאלה ואכלתי חטאת היום. הרמב"ם. ומדאסור באכילה ילפינן בק"ו שאם עבד חלל כדאיתא בגמ' להכי כתבוה:

וטבול יום דשרץ ודמת ושאר טומאות שלא הוצרכו לקרבן. רש"י. ומ"ש הר"ב כדכתיב ובא השמש וטהר וכ"כ הרמב"ם וכלומר וטהר מכלל שהוא טמא כדדרשינן לקמן וטהרה. ותימה דבריש מס' ברכות פירש הר"ב וטהר יומא. ע"ש. ובגמ' רמז לט"י שאם עבד חלל מנין ת"ל (שם כ"א) קדושים יהיו [לאלהיהם] ולא יחללו. אם אינו ענין לטמא דנפיק מוינזרו. תנהו ענין לט"י וכך הוא בספ"ט דסנהדרין כמ"ש שם. [*ובתוס' דהכא ודהתם תמהו אמאי לא נפקא לן מובא השמש וטהר מכלל כו'. ותירצו דגבי ט"י איכא למדרש וטהר טהר יומא כדדרשינן בשמעתא קמייתא דברכות ע"כ]:

ומחוסר בגדים. דאמר קרא (שמות כ״ט:ט׳) וחגרת אותם אבנט וגו'. והיתה להם כהונה לחקת עולם בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם. אין בגדיהן עליהן אין כהונתם עליהם גמ'. ומ"ש הר"ב דמיותר בגדים נמי פסול. דכתיב *)ויקרא א'. וערכו בני אהרן הכהנים את הנתחים וגו' הכהנים בכיהונן. מכאן לכ"ה שלבש בגדי כ"ג ועבד עבודתו פסולה [*וגי'. הספר מחוסר בגדים קודם מחוסר כפורים וכן העתיק הרמב"ם בפי' אבל בס"א הגי' בהפך. וכן העתיק רש"י. ונראה יותר אותה גרסא ומסמיך מחוסר בגדים לנשנו אחרי כן שאינם שייכים אלא בכהונה לבד]:

ושלא רחץ ידים ורגלים. כתב הר"ב וסדר כו' לא עומד ולא יושב אלא מוטה כלומר כפוף שמניח ידיו כו'. ולפיכך אינו עומד אבל יושב לא כדאיתא בגמרא דכתיב (שמות ל׳:כ׳) או בגשתם אל המזבח לשרת פירש"י אתקיש קדוש לשרות:

ערל. כהן שמתו אחיו מחמת מילה. רש"י. ומ"ש הר"ב דכתיב ביחזקאל וגו' מה בן נכר אם עבד פסול כו' דמלתא דפשיטא הוא דבן נכר שעבד עבודתו פסולה וא"צ לקרא. וז"ל הרמב"ם נתן הערל כמו בן נכר שהוא פסול בלי ספק. ע"כ. אבל בגמרא ומנלן דמחלי עבודה. דכתיב. (יחזקאל מ״ד:ז׳) בהביאכם בני נכר ערלי לב וערלי בשר להיות במקדשי. לחללו את ביתי:

טמא. זו ואצ"ל זו קתני דהא כבר תני טבול יום. ומשום דאיכא תרי קראי [ותרייהו צריכי דהא טבול יום באם אינו ענין לטמא ילפינן. רש"י דף י"ז ע"א] והא דלא קתני טמא ברישא. ניחא ליה למתני בהדי ערל. כדאשכחן בפ' הערל ובחגיגה. תוס':

עומד ע"ג כלים. פירש הר"ב הואיל ורצפת העזרה מקודשת. לעמוד ולשרת שהרי דוד קדשה כו'. כדאמרינן לקמן בשמעתין כי קדש דוד כו'. וכלי שרת מקדשין [דכתיב] (במדבר ז׳:א׳) וימשחם ויקדש אותם. רש"י. ומ"ש הר"ב מה כלי שרת צריך שלא יהיה דבר חוצץ כו' פרש"י בין כהן לכלי שרת בקבלת הדם כדכתיב ולקח הכהן שתהא לקיחה עצמו של כהן:

ע"ג רגלי אדם. דעל אדם לא שכיח כמו ע"ג בהמה. ועיין מ"ש במ"ה פ' י"ג:

קבל בשמאל פסול. כתב ר"ב דכתיב ולקח וגו' מלמד שלא תהא קבלת הדם ולא נתינה אלא בימין. והולכה כתבתי ברפ"ה דיומא בס"ד. ומ"ש הר"ב דיליף ממצורע דכתיב כו' אצבעו הימנית וחכמים למדין יד מאצבע. הרמב"ם:

פסול. ועיין פרק דלקמן משנה ב':

נתנו על הכבש. שאינו מקום מתן דמים. או במזבח שלא כנגד היסוד רש"י. ועיין [מ"ש] בפ"ה משנה ד':

פסול כו'. כתב הר"ב ומ"מ נתכפרו הבעלים אלא שהבשר אינו נאכל דאמר רחמנא כו' א"ה בשר נמי אמר קרא לכפר. לכפרה נתתיו ולא לד"א. גמ'. ועיין במשנה ב' פרק דלקמן דאדסיפא הנתנין למטה כו' ונתנם בפנים כו' נמי קאי כמו שאפרש שם בס"ד:

הנתנים בפנים. לשון הר"ב שדמן טעון הזיה על מזבח הזהב או אל מבית קדש הקדשים כמו שיתבאר בחמישי מן המסכת הזאת. הרמב"ם:

ואין בו כרת. לשון הר"ב האוכל מבשר הקדשים שנפסל דמו בפסולים הללו כו'. (וכתב) [וכ"כ] הרמב"ם ובגמ' מקשינן דפשיטא דאין בו כרת. דכי כתיב כרת באוכל מפגול שנתפגל במחשבה כדלקמן. ומשנינן דה"ק אם נתן במחשבה דחוץ לזמנו פסול ואין בו כרת מחשבת פגול לא חיילא הואיל ולא שרינן בשר באכילה: