מסכת זבחים - פרק יא - משנה ג

נִתַּז מִן הַצַּוָּאר עַל הַבֶּגֶד, אֵינוֹ טָעוּן כִּבּוּס. מִן הַקֶּרֶן וּמִן הַיְסוֹד, אֵינוֹ טָעוּן כִּבּוּס. נִשְׁפַּךְ עַל הָרִצְפָּה וַאֲסָפוֹ, אֵינוֹ טָעוּן כִּבּוּס. אֵין טָעוּן כִּבּוּס אֶלָּא הַדָּם שֶׁנִּתְקַבֵּל בִּכְלִי וְרָאוּי לְהַזָּיָה. נִתַּז עַל הָעוֹר עַד שֶׁלֹּא הֻפְשַׁט, אֵינוֹ טָעוּן כִּבּוּס. מִשֶּׁהֻפְשַׁט, טָעוּן כִּבּוּס, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אַף מִשֶּׁהֻפְשַׁט אֵינוֹ טָעוּן כִּבּוּס. אֵינוֹ טָעוּן כִּבּוּס אֶלָּא מְקוֹם הַדָּם, וְדָבָר שֶׁהוּא רָאוּי לְקַבֵּל טֻמְאָה, וְרָאוּי לְכִבּוּס:

נתז מן הצואר. של בהמה על הבגד, אינו טעון כבוס. דכתיב אשר יזה, לא אמרתי אלא בראוי להזאה:

מן הקרן. של מזבח:

ומן היסוד. מן השיריים הראויים לישפך על היסוד, ואע״פ שלא נשפכו עדיין. דמאחר שניתן מתן דמה אין שיריים טעונים כבוס, דכתיב אשר יזה, פרט לזה שכבר הוזה מדמה:

אלא הדם שנתקבל בכלי. מה טעם קאמר, מה טעם נשפך על הרצפה ואספו אין טעון כבוס, לפי שאין טעון כבוס אלא הדם שנתקבל בכלי:

וראוי להזאה. למעוטי קבל פחות מכדי הזאה בכלי זה ופחות מכדי הזאה בכלי זה ואח״כ ערבן, דלא קדשי ואין טעונין כבוס:

עד שלא הופשט אין טעון כבוס. דכתיב על הבגד, מה בגד הראוי לקבל טומאה, דאין לך בגד קטן ששמו בגד שאינו ראוי לקבל טומאה אם חשב עליו לכלי כמות שהוא, אף כל הראוי לקבל טומאה, ועד שלא הופשט אינו ראוי לקבל טומאה, ומשהופשט הוי ראוי לקבל טומאה אם חשב עליו לעשות אותו מכסה למרכבה או לכסות בו את המטה ואינו צריך קיצוע:

אף משהופשט. כל זמן שלא נתקן להיות כלי:

אין טעון כבוס. דבעינן דבר המקבל טומאה שאין מחוסר אפילו מחשבה:

אלא מקום הדם. ולא כל הבגד:

וראוי לקבל טומאה. ואע״פ שמחוסר מחשבה. ובלבד שלא יהא מחוסר מלאכה. וסתמא כר׳ יהודה, וכן הלכה:

וראוי לכבוס. למעוטי כלי עץ. דאע״ג דמקבל טומאה הוא אינו ראוי לכבוס, דבר גרידה הוא ולא בר כבוס:

משהופשט טעון כבוס. כתב הר"ב דמשהופשט הוי ראוי כו' אם חשב וכו' וא"צ קצוע כדפירש הר"ב במ"ז פרק כ"ו דכלים:

אלא מקום הדם. יליף לה בגמרא בברייתא אשר יזה לא אמרתי לך אלא מקום דם בלבד: