מסכת זבחים - פרק ד - משנה ה

קָדְשֵׁי נָכְרִים, אֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם פִּגּוּל, נוֹתָר וְטָמֵא. וְהַשּׁוֹחֲטָן בַּחוּץ, פָּטוּר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יוֹסֵי מְחַיֵּב. דְּבָרִים שֶׁאֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם פִּגּוּל, חַיָּבִים עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם נוֹתָר, מִשּׁוּם טָמֵא, חוּץ מִן הַדָּם. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, בְּדָבָר שֶׁדַּרְכָּן לְהֵאָכֵל. אֲבָל כְּגוֹן הָעֵצִים וְהַלְּבוֹנָה וְהַקְּטֹרֶת, אֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם טֻמְאָה:

קדשי נכרים. שהנכרים נודרים נדרים ונדבות כישראל. דכתיב בפרשת אמור איש איש מבית ישראל אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם ולכל נדבותם, ודרשינן איש, מה תלמוד לומר איש איש, לרבות את הגוים שנודרים נדרים ונדבות כישראל:

אין חייבין משום פגול נותר וטמא. דפגול יליף מנותר בגזירה שוה דעון עון, ונותר יליף מטמא בגזירה שוה דחלול חלול, ובטמא כתיב (ויקרא כ״ב:ב׳) וינזרו מקדשי בני ישראל, ולא מקדשי נכרים. ואין הלכה כרבי מאיר:

דברים שאין חייבין עליהן משום פגול. כגון הקומץ והקטורת וכל השנויין במשנתינו:

חייבין משום טומאה. האוכלן בטומאת הגוף חייב כרת:

חוץ מן הדם. דמיעטיה קרא דכתיב (שם י״ז) ואני נתתיו לכם, שלכם יהא כשאר חולין, ולא כקדשים. ועוד כתיב (שם) על המזבח לכפר, לכפרה נתתיו ולא למעילה. הלכך אין חייבין עליו לא משום טומאה ולא משום נותר ולא משום פגול, אלא משום אוכל דם גרידא:

בדבר שדרכן להאכל. שדרך בני אדם לאכלן, ואע״פ שהוא מן הנקטרים, כגון קומץ ומנחת כהנים והדומים לה. אבל לבונה ועצים וקטורת אין חייבין עליהן משום טומאה. ורבנן פליגי עליה ומרבו להו לטומאה מקרא דכתיב (שם ז) והבשר אשר יגע בכל טמא, והבשר יתירא לרבות עצים ולבונה. והלכה כחכמים דעצים ולבינה נמי יש בהן משום טומאה. ואין לך עצים דמיטמאין אלא עצים של קרבן בלבד, שאם נגעה בהן טומאה אסור לשרפן על גבי המזבח:

אין חייבין עליהן משום פגול כו'. כתב הר"ב דפגול יליף מנותר בג"ש דעון עון דגבי פגול כתיב (ויקרא ז׳:י״ח) והנפש האוכלת [ממנו] עונה תשא. וכתיב גבי נותר (שם י"ט) ואוכליו עונו ישא. ומ"ש ונותר יליף מטמא בג"ש דחלול חלול. דגבי טומאה כתיב (שם כ"ב) ולא יחללו את קדשי בני ישראל. וגבי נותר כתיב (שם י"ט) כי את קדש ה' חלל. פ"ק דתמורה דף ג':

והשוחטן בחוץ פטור. לא מצאתי טעם מפורש. ואפשר מדכתיב (שם י"ז) למען אשר יביאו בני ישראל את זבחיהם. ודרשינן זבחיהם דוקא:

רבי יוסי מחייב. ת"ר קדשי עכו"ם לא נהנים ולא מועלין. ואין חייבים עליהם משום פגול כו'. אמר רבי יוסי רואה אני בכולן להחמיר שנאמר בהן לה'. ומכאן סתירה לדברי האומר בכ"מ ספי"ח מהל' פסולי המוקדשין דפלוגתא דר"י לא קאי אלא על ושוחטן בחוץ. ולא עוד אלא דוהשוחטן בחוץ לא מתני בהך ברייתא כלל:

חוץ מן הדם. כתב הר"ב דמעטיה קרא דכתיב ואני נתתיו לכם כו' ועוד כתיב על המזבח לכפר כו' ולא למעילה הלכך אין חייבין כו'. קרא דלכם נמי לענין מעילה נדרש. ועוד שלישי אמר קרא הוא. הוא לפני כפרה כלאחר כפרה מה אחר כפרה אין בו מעילה אף לפני כפרה אין בו מעילה. ומסקנא חד למעוטי מעילה וחד לנותר וחד לטמא. אבל פגול לא צריך קרא דתנן [משנה ג'] כל שיש לו מתירין כו' חייבין עליו משום פגול ודם גופיה מתיר הוא. גמרא. וכך פי' הר"ב ספ"ח דחולין תרי מעוטי לנותר וטמא. וכתבו התוס' תימה לנותר וטומאה סגי בחד מעוט דילפי' מהדדי חילול חילול. ואף לקולא (לענין) [כדלעיל גבי] קדשי עכו"ם. וי"ל דמוקמינן מיעוטא בנותר דוקא. אבל משום טומאה הוה חייב כי היכי דאין לו מתירין כגון קומץ ומנחת כהנים אע"ג דאין בהם פגול יש בהן איסור טומאה דמרבינן מאשר הם מקדישים הכי הוה מרבינן נמי לגבי דם. ע"כ:

העצים והלבונה והקטרת אין חייבין עליהן משום טומאה לא טומאת עצמן ולא טומאת הגוף. ר"ל שהטמא אם אכל קטורת ולבונה או הקריב עצים טהורים שהוא פטור. וכן אם היה טהור. והן טמאין. הרמב"ם. ולא פירש כן בחיבורו ספי"ח מהלכות פסולי המוקדשין. ומ"ש הר"ב ורבנן פליגי עליה ומרבו להו לטומאה מקרא. ומסיק שם הכ"מ דהרמב"ם ס"ל דדרשא גמורה היא ולא אסמכתא. ואני תמה עליו דבהדיא כתב בפ"ו מה' איסורי מזבח דטומאתן מעלה בעלמא וכפירש"י דמעלה דרבנן וקרא אסמכתא בעלמא וכ"כ בשמו ברפ"ח דעדיות. אבל התוס' בפ' דלעיל דף ל"ד נחלקו עליו. וכתבו דדרשה גמורה היא ועמ"ש ברפי"ב דמנחות. [*והא דבברייתא לא נקט אלא עצים ולבונה. דממילא קטורת נמי במשמע דאטו תנא כי רוכלא כו']: