מסכת זבחים - פרק ד - משנה ו

לְשֵׁם שִׁשָּׁה דְבָרִים הַזֶּבַח נִזְבָּח, לְשֵׁם זֶבַח, לְשֵׁם זוֹבֵחַ, לְשֵׁם הַשֵּׁם, לְשֵׁם אִשִּׁים, לְשֵׁם רֵיחַ, לְשֵׁם נִיחוֹחַ. וְהַחַטָּאת וְהָאָשָׁם, לְשֵׁם חֵטְא. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, אַף מִי שֶׁלֹּא הָיָה בְלִבּוֹ לְשֵׁם אַחַד מִכָּל אֵלּוּ, כָּשֵׁר, שֶׁהוּא תְנַאי בֵּית דִּין, שֶׁאֵין הַמַּחֲשָׁבָה הוֹלֶכֶת אֶלָּא אַחַר הָעוֹבֵד:

לשם זבח. לאפוקי שינוי קודש, כגון לשם זבח אחר:

לשם זובח. לאפוקי שינוי בעלים. כדילפינן לעיל בריש פרק קמא ממוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לה׳ אלהיך נדבה כו׳:

לשם אשים. לאפוקי אם שחטו על מנת לעשותו חתיכות צלויות בגחלים:

לשם ריח. לאפוקי אם צלאן תחלה חוץ למערכה, דתו לא מסקי ריחא:

לשם הנחת רוח. נחת רוח להקב״ה שאמר ונעשה רצונו. וכל הני ילפינן להו מדכתיב אשה ריח ניחוח:

לשם חטא. לשם חטאו שהוא מביאו עליו:

אף מי שלא היה בלבו לשם אחד מכל אלו. אלא שחטו סתם, כשר:

שהוא תנאי ב״ד. שישחוט סתם ולא לימא לשמן, דלמא אתי למימר שלא לשמן:

שאין המחשבה הולכת אלא אחר העובד. הלכך אי הוה אומר שלא לשמן אף כי אמרו הבעלים לשמן, לאו מידי הוא, דלאו בדידהו תליא מילתא, דכתיב (ויקרא ז׳:י״ח) המקריב אותו לא יחשב. והלכה כרבי יוסי:

לשם זבח. שנאמר (שם ז') ובשר זבח תודת שלמיו. שתהיה זביחה עם שאר העבודות לשם שלמיו וכן שאר הקרבנו'. הרמב"ם ספ"ד מהלכות מעשה הקרבנות:

אף מי שלא היה בלבו. פי' הר"ב אלא שחטו סתם כו' וכן פירש"י ומשמע דתנא קמא נמי אשוחט קאי. והיינו דפירש הא דקאמר ר"י שאין המחשבה כו' אף כי אמרי הבעלים וכו'. והרמב"ם פי' דת"ק מצריך שתהא כוונת בעל הקרבן כו' ופליג ר"י וכו' ואתא שפיר שאין המחשבה כו'. לאפוקי לת"ק דמצריך ג"כ למחשבת בעל הקרבן. ומ"מ אף ת"ק לא אמר אלא לכתחלה. ולא דבעלים מפגלים. דהא בגמרא אמרינן מתני' דלא כי האי תנא. דתניא אר"א בר"י שמעתי שהבעלים מפגלים. ומדאמרי' מתניתין [דלא כי האי תנא ולא אמר ר"י דלא] וכו'. ש"מ דאף לתנא קמא הבעלים מפגלים ועיין במשנה ז' פ"ב דחולין: