מסכת זבחים - פרק יא - משנה ה

בֶּגֶד שֶׁיָּצָא חוּץ לַקְּלָעִים, נִכְנָס וּמְכַבְּסוֹ בְמָקוֹם קָדוֹשׁ. נִטְמָא חוּץ לַקְּלָעִים, קוֹרְעוֹ, וְנִכְנָס וּמְכַבְּסוֹ בְמָקוֹם קָדוֹשׁ. כְּלִי חֶרֶס שֶׁיָּצָא חוּץ לַקְּלָעִים, נִכְנָס וְשׁוֹבְרוֹ בְמָקוֹם קָדוֹשׁ. נִטְמָא חוּץ לַקְּלָעִים, נוֹקְבוֹ, וְנִכְנָס וְשׁוֹבְרוֹ בְמָקוֹם קָדוֹשׁ:

בגד. שנתז עליו דם חטאת ויצא חוץ לקלעים:

נטמא חוץ לקלעים. לאחר שיצא. ואי אפשר להכניס טומאה לעזרה:

קורעו. ברובו. וטהור מטומאה:

ונכנס ומכבסו במקום קדוש. ואע״ג דבגד שנטמא וקרעו ברובו עדיין הוא בטומאתו מדרבנן עד שלא ישאר בחבורו כדי רוחב סודר, הכא שרי להכניסו לעזרה כדי לקיים בו מצות כבוס, כיון דמדאורייתא כשנקרע רובו טהור:

נוקבו. לטהרו מטומאתו. ודוקא נקב כשיעור שורש קטן דבזה טהר מטומאתו ועדיין כלי הוא ומקיים בו מצות, שבירה במקדש, אבל אם ניקב נקב גדול, דיצא מתורת כלי, שוב אינו נכנס, ושוברו, דרחמנא אמר וכלי חרס אשר תבושל בו ישבר, בשעת שבירה יהיה כלי, והאי בשעת שבירה לא הוי כלי:

קורעו. פירש הר"ב ברובו. ועמ"ש במשנה ח' פכ"ח דכלים ועוד הארכתי שם פכ"ז משנה י'. ומ"ש הר"ב ואף ע"ג דבגד שנטמא כו'. הכא שרי כו'. גמ' וכתבו התוס' דזהו תימה. מאי שנא דלענין טומאה לא מקרי בגד מן התורה אע"ג דשייר בה כדי מעפורת. ולגבי חטאת מקרי בגד. וכמו כן קשה בסמוך גבי כלי חרס. ונראה לפרש כיון שמועיל לו יחוד לאותו בגד ששייר בו כדי מעפורת ולאותו כלי שניקב כשרש קטן שאם היה מיחדו לזיתים או לרמון היה מקבל טומאה מכאן ולהבא חשוב הוא כלי ובגד לענין דם חטאת כיון דאין מחוסר מעשה אלא יחוד בעלמא ע"כ.

נקבו. פירש הר"ב נקב קטן כשיעור שרש קטן. דבזה טהור מטומאתו וכן פירש"י והרמב"ם והקשו התוספות דבהדיא תנן במסכת כלים ריש פ"ג האלפס והקדירה שיעורן בזיתים ושיעור שרש קטן לענין הכשר זרעים תנן בסוף פ"ב דעוקצים. ואי ה"א דשיעור זיתים דבעינן מדרבנן הוה ניחא כדאמרת גבי בגד. אבל מדאורייתא אם ניקב כשרש קטן טהור ע"כ: