מסכת זבחים - פרק ט - משנה ד

כְּשֵׁם שֶׁאִם עָלוּ לֹא יֵרְדוּ, כָּךְ אִם יָרְדוּ לֹא יַעֲלוּ. וְכֻלָּן שֶׁעָלוּ חַיִּים לְרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ, יֵרֵדוּ. עוֹלָה שֶׁעָלְתָה חַיָּה לְרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ, תֵּרֵד. שְׁחָטָהּ בְּרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ, יַפְשִׁיט וִינַתַּח בִּמְקוֹמָהּ:

כשם שאם עלו לא ירדו. אכל הנך פסולין דתנן בהו לא ירדו קאי:

כך אם ירדו. לאחר שעלו, לא יעלו עוד:

וכולן שעלו חיים בראש המזבח. ר׳ עקיבא קאמר לה דמכשיר בבעלי מומין. ומודה שאם עלו חיים בראש המזבח ירדו, שאין המזבח מקדש בעלי מומין חיים:

עולה שעלתה חיה לראש המזבח תרד. בעולה כשרה מיירי, ודברי הכל. ולא נקט לה אלא משום סיפא, ללמדך שראש המזבח מקום ראוי להפשט ונתוח היכא דעבר ושחטה בראש המזבח:

כך אם ירדו לא יעלו. ע' במשנה ו' ומ"ש שם: