מסכת זבחים - פרק ו - משנה ה

עוֹלַת הָעוֹף כֵּיצַד הָיְתָה נַעֲשֵׂית. עָלָה בַכֶּבֶשׁ וּפָנָה לַסּוֹבֵב, בָּא לוֹ לְקֶרֶן דְּרוֹמִית מִזְרָחִית, הָיָה מוֹלֵק אֶת רֹאשָׁהּ מִמּוּל עָרְפָּהּ וּמַבְדִּיל, וּמְמַצֶּה אֶת דָּמָהּ עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ. נָטַל אֶת הָרֹאשׁ, וְהִקִּיף בֵּית מְלִיקָתוֹ לַמִּזְבֵּחַ, וּסְפָגוֹ בְמֶלַח, וּזְרָקוֹ עַל גַּבֵּי הָאִשִּׁים, בָּא לוֹ לַגּוּף וְהֵסִיר אֶת הַמֻּרְאָה וְאֶת הַנּוֹצָה וְאֶת בְּנֵי מֵעַיִם הַיּוֹצְאִים עִמָּהּ, וְהִשְׁלִיכָן לְבֵית הַדָּשֶׁן. שִׁסַּע וְלֹא הִבְדִּיל. וְאִם הִבְדִּיל, כָּשֵׁר. וּסְפָגוֹ בְמֶלַח, וּזְרָקוֹ עַל גַּבֵּי הָאִשִּׁים:

עלה בכבש. לפי שעולת העוף נעשית למעלה, דלא כתיב בעולת העוף יסוד, אלא בחטאת העוף בלבד. ובבהמה איפכא, דחטאת בהמה נעשית למעלה דכתיב בה קרנות המזבח, ועולת בהמה למטה דכתיב (שם ד׳) אל יסוד מזבח העולה, תלה היסוד בעולה:

בא לו לקרן דרומית מזרחית. לפי שהיא קרובה לבית הדשן ששם משליך המוראה והנוצה:

ממול ערפה. מול הרואה את ערפה. והוא אחורי הצואר. ואע״פ שלא נאמר בעולה מול עורף, למדנו בה מול עורף מחטאת:

ומבדיל. חותך שני סימנים. דמדכתיב בחטאת העוף ולא יבדיל, למדנו שבעולת העוף מבדיל:

והקיף בית מליקתו למזבח. מקרב ודוחק בית המליקה בקיר המזבח כדי שיתמצה הדם:

וספגו במלח. לשון שאיבה ולקיחה, כמו סופג את הארבעים. אף כאן נותן עליו מלח כדי שיהא הראש מושך ומקבל המלח. פירוש אחר, ספגו בגימ״ל כמו סופקו בקו״ף, לשון ויספוק את כפיו (במדבר כ״ד):

מוראה. זפק:

נוצה. קודר בו כמין ארובה ונוטל כל העור והנוצה שכנגד הזפק עם הזפק ומשליך:

שסע. את העוף בין אגפים ולא היה מבדיל:

עלה בכבש. כתב הר"ב לפי שעולת העוף נעשית למעלה. דלא כתיב בעולת העוף יסוד אלא בחטאת העוף בלבד וכ"פ הרמב"ם. ולא סגי לן בהכי. דהא ג"ש. אית לן למול עורף ונילף נמי ליסוד. אלא כדאיתא בברייתא דכתיב ומלק והקטיר מה הקטרה בראש המזבח. אף מליקה בראש המזבח. ועוד נאמר והקטיר ונמצה דמו. וכי תעלה על דעתך לאחר שהקטיר חוזר וממצה. אלא לומר לך. מה הקטרה בראש המזבח. אף מיצוי בראש המזבח. והראשון כתב הר"ב בריש מס' קנים:

ממול ערפה. לשון הר"ב מול הרואה את העורף. וז"ל רש"י ערפה גובה הראש. מול ערפה למטה לצד האגפיים מול הרואה את העורף ע"כ. וצ"ע דה"ל לפרש במשנה הקודמת. ועיין פ"א דחולין מ"ד. ומ"ש הר"ב למדנו מול עורף מחטאת בג"ש ומלק ומלק. וכתבו התוספות דליכא למילף מליקה דחטאת דתהא ג"כ בראש המזבח. דכיון דמליקה דעולה לא ילפינן אלא בהיקש אינו חוזר ומלמד בג"ש:

ומבדיל. פירש הר"ב חותך שני סימנים דמדכתיב בחטאת העוף ולא יבדיל למדנו שבעולת העוף מבדיל. וכ"כ הרמב"ם. ולא סגי לן. דהא ג"ש אית לן למול עורף ונילף נמי ללא יבדיל. אלא כדאיתא בברייתא [ס"ה ע"א] דת"ל ומלק והקטיר. מה הקטרה הראש לעצמו והגוף לעצמו אף מליקה הראש לעצמו והגוף לעצמו. ומנין שהקטרת הראש לעצמו והקטרת הגוף לעצמו. שנאמר והקטיר אותו. [הרי] הקטרת הגוף אמורה. הא מה אני מקיים והקטיר המזבח. בהקטרת הראש הכתוב מדבר:

וממצה. דלא כתיב בעולה אלא מצוי בלבד:

והקיף. פי' הר"ב מקרב מלשון אין מקיפין שתי חביות פ"ד דביצה [משנה ה']:

וספגו במלח. כדכתיב (ויקרא ב׳:י״ג) וכל קרבנך במלח תמלח. רש"י:

ואת הנוצה. לשון הר"ב קודר בו כמין ארובה כו' אב. בלא קדירה לא. שהעור נמשך אחריו ונוטל יותר. רש"י:

והבדיל בחטאת ולא הבדיל בעולה פסל. בחטאת ניחא. כדדרשינן בת"כ חטאת היא שאם מלקה שלא לשמה פסולה [וכדתנן במתניתין דלקמן] וה"ה דכל ששינה בה פסולה. אבל בעולה קשה מנלן. ועוד דמהקטרה ילפינן מה הקטרה הראש בעצמו והגוף בעצמו אף כאן מה הקטרה אינה מעכבת אף הבדלה אינה מעכבת. תוס':

ולא מיצה דם הגוף פסולה. לשון הר"ב דעיקר דמים בגוף הוא דשכיחי. גמ'. וז"ל הרמב"ם שעיקר הדם הכבד והלב והגידים היוצאים משניהם. ע"כ. ות"ר עולה אע"פ שמיצה דם הגוף ולא מיצה דם הראש. יכול מיצה דם הראש ולא מיצה דם הגוף. ת"ל היא:

ז שלא לשמה. דדריש בת"כ. כמ"ש לעיל בשם. התוס':

או לשמה ושלא לשמה וכו'. עיין פ"ק משנה ד':

כיצד קרב המתיר כמצותו כו'. כל הנך משניות דהכא ופ"ב דמכילתין. ופ"ק דמנחות. צריכי לדקדק אמאי צריכי לכולהו. תוס' [ס"ה ע"ב ד"ה כיצד]: