מסכת תרומות - פרק יא - משנה ח

המערה. יין או שמן של תרומה מכד לכד, ואחר שעירה כל מה שבתוכו נטפו ממנו שלש טפין, טפה אחר טפה, כדרך הכלים לאחר שעירה כל מה שבתוכן:

נותן לתוכה חולין. וא״צ לקנחה יפה קודם שיתן החולין לתוכה:

הרכינה. הטה אותה על צדה, לחבית שהיה בה תרומה אחר שעירה כל מה שבתוכה ומיצה היין או השמן שהיה בה ונראה כנוס בתוכה:

הרי זו תרומה. ולא אמרינן חולין הן הואיל ועירה כל מה שבתוכה ונטפו ממנו שלש טפין:

בתרומת מעשר של דמאי. שהמעשר שלו, ונותן תרומת מעשר לכהן, ואם יש בידו א׳ משמנה שבשמינית הלוג צריך להוליכה לכהן, אבל פחות לא. והני מילי בטמא, אבל בטהור אפילו כל שהוא צריך לחזר בדמאי, אבל בודאי בין טמא בין טהור בין רב בין מעט צריך לחזר אחר כהן:

[*נותן לתוכה חולין. אף כי עדיין יש טפות של תרומה אין לחוש הואיל ואין מתכוין לבטל. מהני שני בבי משמע דדבר שאינו נחשב בעיני המבטל ושאין כוונתו לבטל. לכתחלה [מותר ואף] (אף) בתוספתא התיר עד כאן לשון הפירוש שהזכרתי]:

הרכינה. פירש הר"ב הטה. תרגום הטי נא כדך (בראשית כ״ד:י״ד) ארכיני כען. ומיירי שעדיין לא נתן בתוכה חולין אלא דהוה אמינא שהן חולין מפני שהסיח דעתו מהן. הרמב"ם. [*ועיין מ"ש במשנה ח פרק ה דב"ב]:

*) ?הרכינה. כתב הרמב"ם ואם הניח הכד ולא נתן בו חולין אחר שעירה אותו והטהו על צדו ונתמצה ונתכסה בו שום שארית הרי זו תרומה. ולא נאמר כיון שעירה ממנו כל מה שיש בו טפה אחר טפה שלש טפין. כל מה שנמצא בו אח"כ חולין. לפי שהסיח דעתו ממנו עכ"ל. ומזה תבין פי' הר"ב על נכון כי דבריו לקוחים מדברי הרמב"ם:

וכמה תהא בתרומת מעשר. כתב הרמב"ם וזכר בכאן זה הדין לפי שקדם לו הדבר בשיעורין הקטנים מן התרומה שאינן ראוין לחוש בהן מפני מיעוטן כמו הגרגרים שנשארו באוצר ובלחלוחית שנשארה בכד וג"כ זכר שיעור תרומת מעשר [של דמאי] שאין אדם חייב לטרוח ולהוליכה לכהן מפני מיעוטה:

ויוליכנה לכהן. כלומר שאינו רשאי להניחה במקום הפקר אבל לא שמחוייב הוא להביאה אל הכהן. דהא פסק הרמב"ם מההיא דסוף פרק הזרוע דחולין [ד' קלד:] דאין ישראל חייבים להטפל ולהביאה מן הגורן לעיר וכו'. בפרק י"ב סימן י"ז ומשנתנו פסק בפרק ג' סימן ט"ז:

[*אחד משמנה לשמינית. והוא הקרטוב. ודרכן להפליג במדה זו מפני קטנותה. שכן אמרו אפילו חסר קרטוב. בפרק ג דמקואות ופרק יב דמנחות: