מסכת תרומות - פרק ו - משנה ה

מן הלקט מן השכחה ומן הפאה. משום דאין בהם זיקת תרומה ומעשרות, הלכך לא הוי בכלל דבר הראוי להיות קדש. ולא דמי לחולין מתוקנים דהנהו היו ראוין להיות קדש קודם שנתקנו אבל לקט שכחה ופאה מעולם לא נראו להיות קדש:

ומן ההפקר. לאחר שזכה בו:

ולא ממעשר ראשון שנטלה תרומתו. ואע״ג דהשתא הוי כחולין המתוקנים, כיון דקודם שנטלה תרומתו לא חזי השתא נמי לא חזי:

שאין הקדש פודה הקדש. ואלו חשובים כהקדש קודם שנפדו, ואין אדם יכול לפטור עצמו בממון גבוה. וסבר ר׳ מאיר מעשר שני ממון גבוה, הוא וכיון דקודם שנפדו לא חזו תו לא חזו לאחר שנפדו:

וחכמים מתירין באלו. במעשר שני והקדש שנפדו. והלכה כחכמים:

מן הלקט וכו'. כתב הר"ב ולא דמי לחולין מתוקנים דהנהו היו ראוין להיות קדש קודם שנתקנו. וכן פירש הר"ש לירושלמי דאמר משום דאין בהם זיקת תרומה ומעשרות. וקשה דבריש פרקין משמע דדבר הראוי להיות קדש היינו שעכשיו הוא ראוי להיות קדש. ועוד דקודם שנתקנו אינם ראוים להיות קדש שאין משלם חובו בטבלים. וי"ל דתרתי בעינן שיהיה עכשיו ראוי לשלם ממנו להיות קדש והיינו דרשא דלעיל ושיהיה ראוי מתחלה לקרוא עליו שם קדש והיינו דרשא דהכא:

[*ומן ההפקר. שהוא גם כן פטור מהמעשרות כדתנן בריש מעשרות]:

שנטלה תרומתו וכו' שנפדו. ופירש הר"ב כיון דקודם שנטלה תרומתו לא חזי וכו'. וכתב הר"ש וצריך לדקדק בדבר דמידי דהוי אחולין מתוקנים ע"כ. והרמב"ם מפרש שנטלה תרומתו אע"פ שעדיין לא נטלה תרומה גדולה שיש בו כשהקדימו בשבלים. וממ"ש והקדש שנפדו. שלא כהלכתן כמפורש בריש פ"ז דברכות. וכ"כ בחבורו פ' י' מהלכות תרומות ולא אתפרש טעמא. מאי שנא דהכא מהני לחכמים ובשום דוכתא לא מהני כלל בברכות שבת ועירובין: