מסכת תרומות - פרק י - משנה ו

מִי שֶׁהָיוּ לוֹ חֲבִילֵי תִלְתָּן בְּכִלְאֵי הַכֶּרֶם, יִדָּלֵקוּ. הָיוּ לוֹ חֲבִילֵי תִלְתָּן שֶׁל טֶבֶל, כּוֹתֵשׁ, וּמְחַשֵּׁב כַּמָּה זֶרַע יֶשׁ בָּהֶם, וּמַפְרִישׁ אֶת הַזֶּרַע, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְהַפְרִישׁ אֶת הָעֵץ. אִם הִפְרִישׁ, לֹא יֹאמַר אֶכְתּוֹשׁ וְאֶטֹּל אֶת הָעֵץ וְאֶתֵּן אֶת הַזֶּרַע, אֶלָּא נוֹתֵן הָעֵץ עִם הַזָּרַע:

ידלקו. שאף העץ נאסר, וכלאי הכרם טעונים שרפה דכתיב (דברים כב) פן תקדש המלאה, פן תוקד אש:

ומחשב כמה זרע יש בהן. דתרומה נטלת במחשבה ובאומד הדעת:

וא״צ להפריש את העץ. ואע״פ שטעם עצו ופריו שוין:

ואם הפריש. קודם כתישה, אינו יכול לכתוש ולהפריש מן הזרע וישאר העץ לעצמו, דכיון שקרא עליו שם תרומה צריך ליתנו לכהן:

נותן העץ עם הזרע. פי' הר"ב דכיון דקרא עליו שם תרומה צריך ליתנו לכהן. ומ"מ אין בו קדושת תרומה כדתנן לעיל דעצו של תלתן בתרומה אע"פ שנותן טעם שרי ועל כרחך כשקרא עליו שם תרומה דאי לא קרא עליו שם פשיטא ומאי קמ"ל. והרמב"ם מפרש מתני' בתרומת מעשר והכי מסיק בפ"ק דביצה ופסקה בפ"ג מה' תרומה לענין תבואה שקדם בן לוי ולקח המעשרות בשבלים דקנסינן ליה לדוש ולזרות ואם הפריש תרומת מעשר שבלים קונסין אותו לכתוש וליתן התבן. והא ודאי דתבן אין לו שום קדושת תרומה. ועיין במשנה ה פ"ד דמעשרות: