מסכת תרומות - פרק ב - משנה ג

הַמַּטְבִּיל כֵּלִים בְּשַׁבָּת, שׁוֹגֵג, יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם, מֵזִיד, לֹא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם. הַמְעַשֵּׂר וְהַמְבַשֵּׁל בְּשַׁבָּת, שׁוֹגֵג, יֹאכַל, מֵזִיד, לֹא יֹאכַל. הַנּוֹטֵעַ בְּשַׁבָּת, שׁוֹגֵג, יְקַיֵּם, מֵזִיד, יַעֲקֹר. וּבַשְּׁבִיעִית, בֵּין שׁוֹגֵג בֵּין מֵזִיד, יַעֲקֹר:

המטביל כלים בשבת. שאסור להטביל כלים טמאים להעלותם מידי טומאתן בשבת, מפני שנראה כמתקן כלי:

המעשר. שאסור להפריש תרומות ומעשרות בשבת מפני שהוא מתקן:

והמבשל בשבת. בשוגג, יאכל אותו תבשיל למוצאי שבת, אבל לא בשבת עצמו. ובמזיד לא יאכל הוא, אבל אחרים אוכלים למוצאי שבת דכתיב (שמות ל״א:י״ד) ושמרתם את השבת כי קדש היא, היא קדש ואין מעשיה קדש:

ובשביעית בין שוגג בין מזיד יעקור. שנחשדו ישראל על השביעית ולא נחשדו על השבת:

המעשר והמבשל וכו'. מדשנאן בחד בבא ש"מ דמעשר במזיד אסור לו לעולם כמו מבשל ואע"ג דמבשל עביד איסורא דאורייתא ומעשר לא עביד [איסורא] דאורייתא כדתנן בפ"ה דביצה [*ומיהו בפ"ב דביצה דף יז ומייתי לה הר"ש מוקמינן להמעשר בדאית ליה פירי אחריני והמבשל משום איסורא דשבת. ע"כ. ולפי לישנא דסוגי' דהתם משמע דלא קתני להו בהדדי דפריך תחילה ממעשר והדר ממטביל [והדר ממבשל] אבל בפרק הניזקין תמהו התוספות אמאי פריך כך ממילא נמי א"ל דבבא בפני עצמה היא המעשר כדנקט התם אלא המקשן דפריך ממעשר ברישא [לא] הוצרך למנקט כולה מלתא. ולכן נ"ל הא דשנאן יחד משום דתרווייהו מידי דמיכל. ועיין במשנה ד פרק ג דביצה]:

הנוטע כו' יעקור. מה שאין כן בבישול שאי אפשר לעקור הבישול וכן במעשר שכבר ניתקן מן התורה:

ובשביעית בין שוגג כו' יעקור. פירש הר"ב שנחשדו ישראל על השביעית כו'. גמרא פ' הניזקין (גיטין דף נד) ופירש"י איכא למיחש מתוך שהדבר ניכר אתי למשרי נטיעה בשביעית. והרמב"ם כתב בפרק א' מה' שמטה אם תאמר בשוגג יקיים יאמר המזיד שוגג הייתי: