מסכת תרומות - פרק ט - משנה ו

הטבל גדוליו מותרים. באכילת עראי, כשאכל [צ״ל כשאר] טבל שלא נגמרה מלאכתו:

בדבר שזרעו כלה. השתא מפרש תנא למלתיה דתנן לעיל הטבל גדוליו חולין לא הויא אלא בדבר שזרעו כלה אבל בדבר שאין זרעו כלה אפילו גדולי גדולין אסורים באכילת עראי:

השום כשעורה. כלומר השום חשוב זרעו כלה כמו השעורה. ונקט שעורה לפי שאין בתבואות דבר שיהיה זרעו כלה ונאבד מהרה כמו השעורה. פירוש אחר השום שהוא גדול כשעורה אין זרעו כלה, אבל פחות מכשעורה זרעו כלה. ואין הלכה כרבי יהודה:

[*הטבל גדוליו מותרין. לשון הר"ב באכילת עראי. כשאכל טבל שלא נגמרה מלאכתו. ור"ל דדוקא כשאכל אותן גדולין קודם שנגמרה מלאכתן. ופירוש נגמרה מלאכתן היינו למעשרות. וכמו ששנינו זמן של כל פירי ופירי בפ"ק דמעשרות ממשנה ה ולהלן. וז"ל הר"ן בסוף פ"ז דנדרים *)שכל גדוליו מותרין בדבר שזרעו כלה. טבל שהוקבע למעשר כגון שנתמרח בכרי אסור לאכול ממנו עראי. אם זרעו גדוליו מותרין לאכול ממנו עראי. כ"ז שלא הוקבעו למעשר. אבל דבר שאין זרעו כלה. גדולי גדולין אסורין לאכול מהן עראי אפילו קודם אותו מירוח. מפני אותו טבל שנתמרח כבר. המעורב בהן. ע"כ]:

גדולי גדולין אסורין. דטבל דבר שיש לו מתירין ואפי' באלף לא בטל. פרק ז דנדרים דנ"ח. ועיין מ"ש לעיל. פ"ד משנה ז:

השום כשעורים. לפירוש הראשון שמפרש הר"ב והוא מהרמב"ם ניחא הגירסא. אבל לפירוש השני והוא מהר"ש נראה שהגירס' כשעור' [*וכן נראה שהיא גירסת הר"ב וכך היא הגירסא במשנה של פירוש שהזכרתי]: