מסכת פרה - פרק יב - משנה ח

לָגִין שֶׁל חַטָּאת שֶׁנִּטְמְאוּ אֲחוֹרָיו, נִטְמָא תוֹכוֹ, וּמְטַמֵּא אֶת חֲבֵרוֹ, וַחֲבֵרוֹ אֶת חֲבֵרוֹ, אֲפִלּוּ הֵן מֵאָה. הַזּוֹג וְהָעִנְבָּל, חִבּוּר. כּוּשׁ שֶׁל רוֹבָן, לֹא יַזֶּה לֹא עַל הַכּוּשׁ וְלֹא עַל הַפִּיקָה. וְאִם הִזָּה, מֻזֶּה. שֶׁל פִּשְׁתָּן, חִבּוּר. עוֹר שֶׁל עֲרִיסָה שֶׁהוּא מְחֻבָּר לַפִּיקוֹת, חִבּוּר. הַמַּלְבֵּן, אֵינוֹ חִבּוּר לֹא לְטֻמְאָה וְלֹא לְטָהֳרָה. כָּל יְדוֹת הַכֵּלִים הַקְּדוּחוֹת, חִבּוּר. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר, אַף הַחֲרוּקוֹת:

שנטמאו אחוריו. במשקין טמאין. דלשאר טהרות לא נטמא תוכו, אבל לחטאת אינו כן:

הזוג והענבל חיבור. שאם הזה על אחד מהן, חבירו טהור. וזוג הוא הפעמון, וענבל הוא הפטיש שבפנים המכה בפעמון שעל ידו מקשקש:

כוש של רובן. פלך שטווין בו ארבי, הוא הגמי שעושין ממנו מחצלאות:

לא על הכוש ולא על הפיקה. כלומר לא יזה לא על זה לבדו ולא על זה לבדו, דלא הוו חיבור. אבל צריך להזות על שניהן:

פיקה. מה שמשימין בסוף הכוש להכבידו קרוי פיקה. בלע״ז פורסל״ו:

ואם הזה. על אחד מהן בלבד, מוזה. ורמב״ם פירש, לא על הכוש ולא על הפיקה, אלא על קנה הברזל שרגילין לתת בראש הכוש שנקרא צנורא. ועליו מזין מפני שהוא עיקר הכלי, ועולה ההזאה לכוש ולפיקה:

של פשתן חיבור. שהפלך שטווין בו פשתן דרכו להיות הפיקה מחוברת בכוש:

עור של עריסה. עור שמשימין בעריסה של קטן ודרכו להיות מחובר בעריסה:

המלבן. כמין קערות של עץ חקוקות שמכניסין בו כרעי המטה שלא ירקבו מלחלוחית הארץ. ודומה לו בפרק המוכר את הבית בבבא בתרא, מלבנות של כרעי המטה:

אינו חיבור לא לטומאה. דאם נטמא זה לא נטמא זה:

ולא לטהרה. דאם הזה על זה לא הזה על זה:

הקדוחות חיבור. כגון ידות הסכינים שהברזל נכנס לתוך הבית יד של עץ או של עצם ומחובר בו הוי חבור, נטמא אחד מהן נטמא חבירו, וכן אם הזה על אחד מהן הזה על חבירו. קדוחות, לשון מקדח:

אף החרוקות. לשון ויחרקו שן (איכה ב׳:ט״ז), כלומר אף הידות שהן חדות בראשן ומכניסן חודן בנקב שעושין בראש הכלי, כגון בית יד של רומח, אף אלו הוו חיבור. ואין הלכה כרבי יוחנן בן נורי:

הזוג והענבל חבור. פי' הר"ב שאם הזה על א' כו' וכ"ש אם נטמא א' כו' ול' הרמב"ם בפי"ב מה"פ [הלכה ט'] הזוג והענבל חבור לטומאה ולהזייה:

חבור. וה"מ כשמחוברין אבל שלא בשעת חבור אם נטמא זה לא נטמא זה תוס' פ"ו דשבת דף נ"ח (ד"ה מתיב) וכפירש"י שם:

לא על הכוש ולא על הפיקה. פי' הר"ב בשם הרמב"ם אלא על קנה הברזל כו' שבה פותלין וטווין בפי"ב מה"פ [ה"י]:

עור של עריסה שהיא מחובר לפיקות פי' הר"ב עור שמשימין וכו' וז"ל הר"ש ודרכו להיות מחובר בטבעות הקבועין בעריסה העשויין כעין פיקות: *

[המלבן. פי' הר"ב המלבן כמין קערות כו' ודומה לו בפ' המוכר את הבית בב"ב דפ"ט. גם הר"ש הביאה ולא ידעתי מה להם ולאבעי' דבעי ר' ירמיה שם ומשנה שלימה קתני מלבן בפי"ח דכלים מ"ג ובשאר דוכתי ומיהו הר"ש שם בכלים הביא ג"כ ראיה לפרש למלבן מהא דב"ב ומ"מ ק"ל על הר"ב והר"ש אמאי לא פירשו בכאן דבאין מיטלטל עמה דהיינו דלא מחברי למטה כלל. דאל"כ תקשה אההיא דכלים דהתם ואף על הרמב"ם בפירושו דהכא יש לתמוה כן וכן בחבורו בפ"ד דה' כלים (ה"ב) כתב מלבן המטה אם היה מלובש בפיקו' ויש לו רגלים שמחוברין עם המטה ה"ז מתטמא עם המטה. שהרי נותנים אותו בפני המטה והרי הוא כאחת מאבריה. ע"כ. ובספ"יב מה"פ סתם וכתב מלבן של מטות אינו חבור כו']: *

[אינו חבור וכו'. פי' הר"ב דאם נטמאו כו' וכן ל' הר"ש. ואין נראה כלל שיהיה כונתם שאם נטמא מלבן זה לא נטמא מלבן זה כו'. דממ"נ אם הם בלתי מחוברים במטה מהיכי תיתי להיותם נחשבים כלל לחבור והרי הם נפרדים זה מזה. ואם הם מחוברים במטה לא הם בלבד יטמאו זה מזה אבל אף המטה. ועוד שכבר הוכחתי לעיל דמיירי שאין מחוברין במטה ול' הרמב"ם שאם נגע בו טומאה לא נטמא המטה. ואם נגע טומאה במטה לא נטמא הוא וכן הוזה על המלבן לא טהרה המטה בזאת ההזאה וכן אם הוזה וכו' ע"כ. וכך הוא ג"כ כוונת הר"ב והר"ש ולא חשו לפרש]: *

[ולא לטהרה. עיין במתני' דלקמן]: