מסכת פרה - פרק ד - משנה ב

שְׂרָפָהּ חוּץ מִגִּתָּהּ, אוֹ בִשְׁתֵּי גִתּוֹת, אוֹ שֶׁשָּׂרַף שְׁתַּיִם בְּגַת אַחַת, פְּסוּלָה. הִזָּה וְלֹא כִוֵּן כְּנֶגֶד הַפֶּתַח, פְּסוּלָה. הִזָּה מִשִּׁשִּׁית שְׁבִיעִית, חָזַר וְהִזָּה שְׁבִיעִית, פְּסוּלָה. מִשְּׁבִיעִית שְׁמִינִית וְחָזַר וְהִזָּה שְׁמִינִית, כְּשֵׁרָה:

חוץ מגיתה. מקום היו עושים לשריפתה כמין גת כנגד פתחו של היכל, ואם שחטה שלא כנגד פתחו של היכל פסולה:

או בשתי גיתות. כגון שחילקה לשתים ושרף חציה בגת זו וחציה בגת זו:

או ששרף שתים בגת אחת. אע״פ שהוציא כל אחת בפני עצמה מיפסלן מחמת מלאכה, שזו פוסלת את זו. אבל בזו אחר זו, כשרה:

ולא כוון כנגד הפתח פסולה. דאל נוכח פני אהל מועד כתיב:

מששית שביעית. דשבע פעמים כתיב, כסדרן, והוא מנה שביעית קודם ששית, וחזר והזה שביעית, פסולה, דבעינן שיקרא לששית ששית ולשביעית שביעית. אבל משביעית שמינית, כשרה, דאין שמינית בהזאות של פרה וזה טעה בדבור דעלמא:

וחזר והזה שמינית. לאו דוקא, דבכל ענין כשרה, בין חזר והזה בין לא חזר והזה. ואגב רישא נקטיה. אי נמי הא קמשמע לן דאע״ג דהוסיף בהזאות לא פסל, דמכי גמרינהו לשבע הזאות נגמרה מצותה, ותו לא חיישינן למה שהוא מוסיף:

חוץ מגתה. כתב הר"ב מקום היו עושין לשרפתה כמין גת. עמ"ש בזה פ' דלעיל מ"י. ומ"ש ואם שחטה חוץ שלא כנגד ההיכל פסולה בפי"ד דזבחים ד' קי"ג שנא' ושחט והזה. מה הזאתה כנגד הפתח דמפרש בה אל נכח וגו' אף שחיטה כנגד הפתח. ויש לתמוה דאנן כי תנן שרפה תנן. וה"ל לפרש ואם שרפה חוץ מגתה וילפינן לה נמי התם בגמרא מדכתיב ושרף והזה. ופירש"י בתר והזה סמוך ושרף ע"כ. אבל כבר כתבתי בזה בשם התוס' שם בזבחים (רפי"ד):

וחזר והזה שמינית כשרה ותימא דלפסלה מחמת מלאכה כדתנן בס"פ אבל בתוספתא והביאה הר"ש דדוקא אם כהן אחר הוא שחזר והזה אבל הכהן השורף אותה אם הוסיף פסלה מחמת מלאכה שאינה צריכה בשעת שרפתה. ופסק כך הרמב"ם בפ"ד מה"פ (הלכה ז'):