מסכת פרה - פרק ד - משנה ג

שְׂרָפָהּ שֶׁלֹּא בְעֵצִים, אוֹ בְכָל עֵצִים, אֲפִלּוּ בְקַשׁ אוֹ בִגְבָבָה, כְּשֵׁרָה. הִפְשִׁיטָהּ וְנִתְּחָהּ, כְּשֵׁרָה. שְׁחָטָהּ עַל מְנָת לֶאֱכֹל מִבְּשָׂרָהּ וְלִשְׁתּוֹת מִדָּמָהּ, כְּשֵׁרָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אֵין מַחֲשָׁבָה פוֹסֶלֶת בַּפָּרָה:

שרפה שלא בעצים. שהצית האור בגופה של פרה:

כשרה. שלא נכתב בתורה עצים, אלא ושרף סתם:

או בכל העצים. שלא שרפה בארזים ארונים וברושים ועצי תאנה השנויים בפרקין דלעיל:

הפשיטה ונתחה כשרה. דאת עורה ואת בשרה כתיב, בין בהפשט וניתוח בין במחובר:

על מנת לאכול מבשרה או לשתות מדמה כשרה. דוקא לאכול ולשתות הוא דמכשיר תנא קמא, דבכל הקרבנות נמי כי האי גוונא כשר, כדתנן בפרק כל הפסולים [זבחים לה] חשב לאכול דבר שאין דרכו לאכול, כשר, כגון מאכילת מזבח לאדם. אבל חשב על מנת להזות מדמה למחר, פסל תנא קמא, דחטאת קרייה רחמנא. ור׳ אליעזר סבר דאין מחשבה פוסלת בפרה כלל, אפילו בהזאות. ואזדא לטעמיה דבשלא לשמה מכשיר בריש פירקין, שאין לה דין מדיני קדשים, הואיל והיא נעשית בחוץ. ואין הלכה כרבי אליעזר:

ע"מ לאכול מבשרה כו' כשרה. כן הוא בספרים אחרים. וכן העתיק הרב רבינו שמשון. והר"ב. וכן הוא בנוסחת מהר"ם. והא דכתיב בדברי הרמב"ם בפירושו אשר חייב שנפסול אותה כו'. בנא"י נכתב ואשר חייב שנכשיר אותה כו'. ומדנפשיה נמי מוכרח דזיל בתר טעמא. שכתב לפי שלא נאמר בה לריח ניחוח. ובחבורו פ"ד מה"פ העתיק כשרה וכתב ג"כ זה הטעם. ומהר"ר וואלף וורמיי"זא תמה על הטעם. דא"כ בכל הקרבנות שנאמר בהם ריח ניחוח היה מן הדין שיפסלו בכך. ואינו כן. כמ"ש הר"ש ומהר"ם והר"ב. ולי נראה. דל"ק דהרמב"ם ה"ק דבפרה אין שום צד לסברא לפסול במחשבה לאכול ואפילו לחכמים דשאר מחשבות פוסלות בה. שאני מידי דמיכל דבדידיה לא נאמר ריח ניחוח. ולפיכך אין מקום לומר שמחשבה פוסלת בהן:

רבי אליעזר אומר אין מחשבה פוסלת. פי' הר"ב אפילו בהזאות. כגון שוחט על מנת להזות מדמה למחר. הר"ש. דאי בהזאה גופה. הא תנא לעיל ריש פירקין. אבל מעבודה לעבודה לא שמענו. אעפ"י שלפירושו במשנה ב' פרק ה' דפסחים. שמעינן מבבות דריש פירקין הא בזבחים ומנחות לא פי' כן. וכאותה סוגיא איכא לפרושי נמי הכא. ומה מאד נדחק הכ"מ בפי' ר' אליעזר דהכא בפרק ד' מה"פ. ובלי ספק דאשתמיטתיה פירוש הר"ש והר"ב: