מסכת פרה - פרק ט - משנה א

צלוחית. כלי שנותנים בו המים המקודשים לאחר שהשליך האפר לתוכן, קרוי צלוחית, והכלי שנותנים בו המים כדי לקדשן קודם שיתנו בה האפר, קרוי שוקת:

מים כל שהן. שאינן כשרים להזאה:

יזה שתים. שאם מזה אחת, שמא אין כאן מן הכשרים. אבל כי מזה שתים, אי אפשר דליכא בחדא מנייהו מן הכשרים. והזאה אינה צריכה שיעור:

וחכמים פוסלים. קסברי הזאה צריכה שיעור ואין מצטרפין ההזאות. והלכה כחכמים. ורמב״ם פירש, יזה שתי הזאות וישליכם חוץ לכלי וישאר השאר מי חטאת כשרים. ופליאה היא בעיני, דבפרק כל הזבחים בגמרא [דף פ׳] משמע כמו שפירשתי:

יניחנה בחמה והטל עולה. שדרך הטל לעלות כנגד החמה. וכן הוא אומר (שמות ט״ז) ויהי בבוקר ותעל שכבת הטל. ואין הלכה כר׳ אליעזר:

יערה וכו׳ מריק מה שבתוך הכלי, ואינו כשר להניח בו מי חטאת עד שינגב מן המשקים ומי פירות:

יערה ואינו צריך לנגב. דאם איתא דנשאר ממנו בכלי היה רישומו ניכר:

יזה שתי הזיות. פי' הר"ב שאם מזה אחת שמא אין כאן מן הכשרים אבל כי מזה ב' א"א דליכא בחדא מנייהו מן הכשרים דהא אין כאן מן הפסולים אלא כל שהוא וקסבר אין בילה כדאיתא בגמרא פ"ח דזבחים דף פ'. והקשו התוס' (ד"ה רב אשי) היאך יוכל להיות שלא יוכלו לחלוק הכל שהוא לשתים ע"כ. וזה מבואר מאוד למתחילים במדות ועיין (מ"ש) רפ"ג דמקואות. ומ"ש הר"ב והזאה א"צ שיעור עיין מ"ש בזה במשנה ה' פרק בתרא (ד"ה כדי הזיה):

וחכמים פוסלים. חומרא דמי חטאת הוא דמדאוריית' בטל ברובא (תוספות שם סוף דף ע"ט). ומה שהקשה הר"ב על הרמב"ם נ"ל לתרץ דאע"ג דודאי דשיטת הסוגיא הכי הוה דבהזאות שמזה על האדם מיירי אבל רב אשי כשאמר בלשון הזה כ"ש תנן ואין בילה יזה שתי הזאות י"ל דאיהו יזה וישליכה קאמר ויש פנים לזה דלמאי נ"מ מהדר רב אשי למנקט בלישני' יזה שתי הזאות. לא הל"ל אלא כ"ש תנן ואין בילה:

וחכמים פוסלים. בתוספתא והביאה הר"ש. וחכ"א אין הטל עולה אלא מן הפירות בלבד:

דיו. פירשתי במשנה ג' פ"ב דמגלה וכתב הר"ש דיו ביבש איירי דומיא דקומוס וקנקנתום ע"כ. ומסיים מהר"ם ולהכי א"צ לנגב דלאו משקין נינהו וכשהוא מערה אין נשאר ממנו כלום ואפילו אם נשאר ממנו אינו מתערב במים המקודשים ע"כ. ובעיני נראה דקומוס וקנקנתום דומיא דדיו דכיון דיערה תנן משמע דדבר לח נפל לתוכה וכן דומיא דמשקין ומי פירות. ודא"ל לנגב טעם אחר כדפירש הר"ב דאם איתא דנשאר וכו':

קומוס וקנקנתום. פירש הר"ב במ"ד פי"ב דשבת: