מסכת פרה - פרק ג - משנה ח

סָמְכוּ יְדֵיהֶם עָלָיו וְאָמְרוּ לוֹ, אִישִׁי כֹּהֵן גָּדוֹל, טְבֹל אֶחָת. יָרַד וְטָבַל וְעָלָה וְנִסְתַּפֵּג. וְעֵצִים הָיוּ מְסֻדָּרִים שָׁם, עֲצֵי אֲרָזִים וָאֳרָנִים וּבְרוֹשִׁים וַעֲצֵי תְאֵנָה חֲלָקָה. וְעוֹשִׂין אוֹתָהּ כְּמִין מִגְדָּל, וּמְפַתְּחִין בָּהּ חַלּוֹנוֹת, וַחֲזִיתָהּ מַעֲרָבָה:

אישי כהן גדול. לפי שפעמים נעשית על ידי כהן גדול אבל בכל כהן היא כשרה בין בכהן גדול, בין בסגן בין בהדיוט:

ונסתפג. ונתקנח:

עצים. לעשות מהן מערכה לשריפה. מסודרים שם:

וארנים. לשון נטע אורן וגשם יגדל האמור בישעיה (מ״ד י״ד), ומין ארז הוא, וכן ברושים. וכל הנך עצים דקחשיב, עדיפי משאר עצים לצורך שריפתה:

כמין מגדל. רחבה מלמטה וצרה מלמעלה:

ופותחין בהן חלונות. להכניס בהן האש להבעיר העצים:

וחזיתה מערבה. פני המערכה ומראיתה והוא המקום שמאחיזין בו את האור היה פונה לצד מערב דהיינו כלפי המקדש, שהמקדש היה למערבו של הר הזיתים:

סמכו ידיהם עליו. לפי' הר"ב דלעיל היתה הסמיכה כדי לטמאותו. אבל לפירוש הרמב"ם שטמאוהו בשרץ טעמא מאי סמכו. ואולי שכך היתה מנהגם דרך חבוב וכבוד בעלמא לסמוך ידיהם ולומר אישי כו' וכן משמע מלשון התוספתא דלעיל דריב"ז בא וסמך שתי ידיו עליו א"ל אישי כהן גדול מה אתה נאה להיות כ"ג רד וטבול אחת. ממה שאמר מה אתה נאה כו' נראה שכל זה דרך חבה וכבוד וגדולה היה לו. ומיהו לפי' הר"ב סמיכה דריב"ז נמי לטמאותו היא ולכאורה מוכחת כפירושו מדלא תניא שטמאוהו וסמך כו' וכמ"ש לעיל:

אישי. אדוני. כך פי' הר"ב במשנה ג' פ"ק דיומא:

כהן גדול. כתב הר"ב לפי שפעמים נעשית ע"י כ"ג אבל בכל כהן כשרה כו' ובר"פ דלקמן פלוגתא דת"ק ורבי יהודה. דת"ק סבר דדוקא בכ"ג וכן סתמא דפ"ק דמדות משנה ג'. ושם פי' ג"כ הר"ב דר"מ היא ואינה הלכה. וכבר תמה הכ"מ בזה על הרמב"ם בפ"א מה"פ [הלכה י"א] ונדחק דבספרי ת"ק ר"מ ורבי יוסי ורבי שמעון וראב"י כרבי יהודה ס"ל ועוד דסתמא אחר אשכח הרמב"ם בריש פרקין דתנן סתמא מפרישים כהן השורף את הפרה כו'. ודייק הרמב"ם מדלא קתני כהן גדול השורף כו' תדע שכל כהן כשר בשרפתה. ובכאן כתב דלהכי קתני כהן גדול שהוא ספור מה שנעשה תמיד לפי שכהן גדול היה שורף אותה ואע"פ שהיא כשרה בהדיוט כמו שספרנו. ע"כ. ועוד כתב בפרק טרף בקלפי (יומא דף מ"ג) משמע דלמ"ד בכהן הדיוט ניחא טפי. ועל מ"ש הרמב"ם דתמיד נעשית בכ"ג. יש לי כדמות ראיה לדבריו מדאבא שאול במשנה ב' פ"ד דשקלים דאמר שכבש הפרה כהנים גדולים עושים אותה משל עצמן איכא למשמע מינה שהכהנים גדולים היו הרגילים להתעסק בה ולשרפה ואע"פ שפסק שם שאין הלכה כמותו היינו בשל מי היתה נעשית. אבל מ"מ ממה שאמר אבא שאול שהיתה נעשית משל כ"ג יש לנו לתלות שסברתו זו היתה לפי שסבור היה הואיל והכהנים גדולים שורפים אותה תמיד מסתמא משלהן היתה נעשית אלא א"כ שנאמר דאבא שאול כר"מ ס"ל אבל יותר יש לנו לומר דאבא שאול בפלוגתא דר"מ ורבנן ס"ל נמי כרבנן:

טבול אחת. וכן העתיק הרמב"ם בפ"ג מה"פ (הל' ב') וגם בתוספתא כך שנוי' ויראה לי דלפי שהיו מפרישין לכ"ג לפרה כדרך שמפרישין אותו ביום הכפורים וכי היכי דלא תיסק אדעתין שכמו דשם היו חמשה טבילות דהכא נמי יהיה צריך לכל החמשה להכי אמרו לו טבול אחת: *

[ונסתפג. פי' הר"ב ונתקנח פירשתי במ"ה פכ"ב דשבת]:

ועצי תאנה חלקה. ולא התנה בחלקות במיני הארז לפי שהוא [חלק]. הרמב"ם: *

[פותחין בהן חלונות. פי' הר"ב להכניס בהן האש כו' לא דק שדברי' הללו לקחן מפי' הרמב"ם ולשונו כך הוא. ומפתחים חלונות במקום עובי העצים שיכנס בהם האש להבעיר במהרה ע"כ. לא כתב שמכניסים שאין מכניסים אלא בחזיתה דלקמן (אלא) דהחלונות היו במקום שיש עלים עבים לא יהיו נדלקים במהרה וע"י החלונות שילך שם הרוח נדלקים מהרה. וז"ל הרמב"ם בחבורו פ"ג מה"פ (הל' ב') ומפתחים בה חלונות כדי שתהיה האור מלבבת בהן ע"כ והוא ענין הפחה באש להדליק העצים. כדתנן פ"ו דב"ק משנה ד'. ליבה לבתה הרוח. והמפרש למסכת תמיד פ"ב משנה ד' כתב כענין הזה על וחזיתה. כמו שהעתקתיו שם בס"ד. ואם נפשך לומר שהר"ב מדנפשיה פירש שמכניסים כו' שסובר שגם החלונות עשויות להכניס האש בהן כמו בחזיתה אלא ששם היתה ההתחלה ועיקר ההדלקה הנה אומר שלפירושו זה מערבה מוסב גם על החלונות וה"פ ומפתחים בה חלונות וחזיתה. וכלם היו למערב. אע"פ שאין נראה כן מדברי הר"ב בד"ה וחזיתה כו' לפי שמפרש הכל על חזיתה לבד. אבל מפירושו שבמסכת תמיד שם נראה כמו שכתבתי וע"ש]: