מסכת פרה - פרק ב - משנה ד

שָׁכַן עָלֶיהָ עוֹף, כְּשֵׁרָה. עָלָה עָלֶיהָ זָכָר, פְּסוּלָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם הֶעֱלָהוּ, פְּסוּלָה. וְאִם מֵעַצְמוֹ, כְּשֵׁרָה:

עלה עליה זכר פסולה. אע״ג דלא ניחא ליה, משום דדמיה יקרים ומפסיד טובא, ובעבודה דלא ניחא ליה לא מפסלה, דכתיב בעגלה ערופה [שם] אשר לא עובד בה, כתיב עבד וקרינן עובד, מה עבד דניחא ליה, אף עובד דניחא ליה, וילפינן פרת חטאת מינה. מ״מ הואיל ובשאר פרות הוה ניחא ליה, חשבינן לגבי פרת חטאת נמי ניחא ליה. ועוד אם באת להכשיר א״כ הוה ניחא ליה, ומשום הכי פסולה:

העלהו פסולה. לאו דוקא העלהו, אלא אם עלה עליה לדעת הבעלים אפילו עלה מעצמו פסולה. ואם שלא לדעת הבעלים, כשרה. ואין הלכה כר׳ יהודה:

עלה עליה זכר פסולה. דעליית זכר ניחא ליה והויא שעת עבודה כ"כ הר"ש והתו' פ"ב דפסחים דף כ"ו כתבו דמה שהזכר משמש בה חשיב עבודה:

ר"י אומר אם העלהו פסולה. כתב הר"ב לאו דוקא העלהו. אלא אם עלה עליה לדעת הבעלים כו' כ"כ הר"ש בריש פרקין מהתוספתא. ומכלל דלרבנן אפילו בלא ידעו פסולה ובהכי דחוין הן דברי התו' בב"מ פ"ב ד' ל' וכן בפ"ב דפסחים דף כ"ו שפירשו חכמים לא מפסלי אלא כשידע בשעת עלייתו וקשה מהא דגבי הכשר בר"פ בתרא דמכשירין. כמ"ש שם בס"ד: