מסכת פרה - פרק ב - משנה ב

פָּרָה שֶׁקַּרְנֶיהָ וּטְלָפֶיהָ שְׁחוֹרִים, יָגֹד. גַּלְגַּל הָעַיִן וְהַשִּׁנַּיִם וְהַלָּשׁוֹן אֵינָם פּוֹסְלִים בַּפָּרָה. וְהַנַּנֶּסֶת, כְּשֵׁרָה. הָיְתָה בָהּ יַבֶּלֶת וַחֲתָכָהּ, רַבִּי יְהוּדָה פוֹסֵל. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כָּל מְקוֹם שֶׁנִּטַּל וְלֹא הֶעֱלָה מְקוֹמוֹ שֵׂעָר אָדֹם, פְּסוּלָה:

יגוד. יחתוך. כמו גודו אילנא (דניאל ד׳):

והננסת. קטנה ביותר. שזה מום באדם ואינו מום בבהמה:

יבלת. וורוא״ה בלע״ז:

ר׳ יהודה פוסל. והלכה כר׳ יהודה:

יגוד. כשהשחרות אינו מגיע לזכרות *(היינו עצם התחו' בתוך הקרנים וכך בתוך הטלפי'. דזו היא כף הרגל. ויש בחודו של קרן כשתים וג' אצבעות. שאין זכרות מגיע שם , רש"י) דאי מגיע אין לה תקנה שאם יחתוך שם יעשנה בעלת מום הר"ש. משמא דגמ' פ"ז דבכורות ד' מ"ד:

והננסת כשרה. כתב הר"ב שזה מום באדם ואינו מום בבהמה שמאמר האל תמימה (היה עולה בדעתינו) שלימה בכל הדברים. והודיענו שענין תמימה שלימת האודם הרמב"ם. ועיין בפי' הר"ב משנה ה':