מסכת פרה - פרק יא - משנה ז

כל אזוב שיש לו שם לווי. שרגילין ללוות עמו שם אחר, כגון הנך דמפרש לקמן:

אזוב זה. כלומר אזוב סתם שהרואה אותו אומר זה אזוב הוא בסתם:

ושל תרומה טמאה. שאזוב של גינה חייב בתרומה כשלקטו לאכילה. והא קא משמע לן דאע״ג שהוא פחות מכביצה שאינו מטמא מי חטאת, אפ״ה הזאתו פסולה, כיון שהאזוב עצמו טמא:

ושל טהורה לא יזה. מפני שמפסיד את התרומה:

תמרות. כמין גרגרין שיש בראשי האזוב:

אין חייבין על היונקות. טמא שהזו עליו ביונקות ובא בהזאה זו אל המקדש, אינו חייב:

רבי אליעזר אומר וכו׳ ואין הלכה כר׳ אליעזר:

גבעולים שלא גמלו. כל זמן שהפרח מונח בתוך כיסו קודם שיפתח:

אזוב זה. פי' הר"ב כלומר אזוב סתם והוא האזוב שאוכלין אותו בעלי בתים. הרמב"ם פי"א מה"פ (הל' ה'):

ושל תרומה טמאה. כתב הר"ב הא קמ"ל דאע"ג שהוא פחות מכביצה כו' וה"ה (דשל) חולין טמאים. ואגב סיפא דמחלק בתרומה טהורה דלכתחלה לא יזה נקט רישא תרומה. הר"ש:

ושל טהורה. ה"נ בפחות מכביצה. דהא אף הטהורה טמאה לחטאת כדלעיל מתני' ג':

לא יזה. כתב הר"ב מפני שמפסיד את התרומה. ובמשנה ג' פ"ג דסוכה תנן כה"ג לענין אתרוג. ושם פירשתי בשם הרמב"ם מפני שמכשירה. ופלוגתא דאמוראי היא התם בגמרא [דף ל"ה]:

אין חייבין על היונקות על ביאת המקדש. ואיכא למידק אמאי לא תני ואם הזה כשר כדקתני בשל תרומה טהורה. ואולי דהכא צריך הזייה אחרת. ומדרבנן:

שלא גמלו. פי' הר"ב כל זמן שהפרח כו' וז"ל הר"ש גמלו כמו גמרו מל' ביום הגמל את יצחק (בראשית כ״א:ח׳) דמתרגמינן ביומא דאתחסיל. ובתוספתא קתני גמרו. ע"כ. ול"נ שהוא מלשון ויגמל שקדים (במדבר י״ז:כ״ג) ובנסחת מהר"ם במשנה שלא גמרו. אבל במשניות ישנים מנוקדים כגי' הס':