מסכת פרה - פרק יא - משנה ז

כָּל אֵזוֹב שֶׁיֶּשׁ לוֹ שֵׁם לְוַי, פָּסוּל. אֵזוֹב זֶה, כָּשֵׁר. אֵזוֹב יָוָן, אֵזוֹב כּוֹחֲלִית, אֵזוֹב רוֹמִי, אֵזוֹב מִדְבָּרִי, פָּסוּל. וְשֶׁל תְּרוּמָה טְמֵאָה, פָּסוּל. וְשֶׁל טְהוֹרָה, לֹא יַזֶּה. וְאִם הִזָּה, כָּשֵׁר. אֵין מַזִּין לֹא בְיוֹנְקוֹת, וְלֹא בִתְמָרוֹת. אֵין חַיָּבִין עַל הַיּוֹנְקוֹת עַל בִּיאַת הַמִּקְדָּשׁ. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אַף לֹא עַל הַתְּמָרוֹת. אֵלּוּ הֵן הַיּוֹנְקוֹת, גִּבְעוֹלִין שֶׁלֹּא גָמָלוּ:

כל אזוב שיש לו שם לווי. שרגילין ללוות עמו שם אחר, כגון הנך דמפרש לקמן:

אזוב זה. כלומר אזוב סתם שהרואה אותו אומר זה אזוב הוא בסתם:

ושל תרומה טמאה. שאזוב של גינה חייב בתרומה כשלקטו לאכילה. והא קא משמע לן דאע״ג שהוא פחות מכביצה שאינו מטמא מי חטאת, אפ״ה הזאתו פסולה, כיון שהאזוב עצמו טמא:

ושל טהורה לא יזה. מפני שמפסיד את התרומה:

תמרות. כמין גרגרין שיש בראשי האזוב:

אין חייבין על היונקות. טמא שהזו עליו ביונקות ובא בהזאה זו אל המקדש, אינו חייב:

רבי אליעזר אומר וכו׳ ואין הלכה כר׳ אליעזר:

גבעולים שלא גמלו. כל זמן שהפרח מונח בתוך כיסו קודם שיפתח:

אזוב זה. פי' הר"ב כלומר אזוב סתם והוא האזוב שאוכלין אותו בעלי בתים. הרמב"ם פי"א מה"פ (הל' ה'):

ושל תרומה טמאה. כתב הר"ב הא קמ"ל דאע"ג שהוא פחות מכביצה כו' וה"ה (דשל) חולין טמאים. ואגב סיפא דמחלק בתרומה טהורה דלכתחלה לא יזה נקט רישא תרומה. הר"ש:

ושל טהורה. ה"נ בפחות מכביצה. דהא אף הטהורה טמאה לחטאת כדלעיל מתני' ג':

לא יזה. כתב הר"ב מפני שמפסיד את התרומה. ובמשנה ג' פ"ג דסוכה תנן כה"ג לענין אתרוג. ושם פירשתי בשם הרמב"ם מפני שמכשירה. ופלוגתא דאמוראי היא התם בגמרא [דף ל"ה]:

אין חייבין על היונקות על ביאת המקדש. ואיכא למידק אמאי לא תני ואם הזה כשר כדקתני בשל תרומה טהורה. ואולי דהכא צריך הזייה אחרת. ומדרבנן:

שלא גמלו. פי' הר"ב כל זמן שהפרח כו' וז"ל הר"ש גמלו כמו גמרו מל' ביום הגמל את יצחק (בראשית כ״א:ח׳) דמתרגמינן ביומא דאתחסיל. ובתוספתא קתני גמרו. ע"כ. ול"נ שהוא מלשון ויגמל שקדים (במדבר י״ז:כ״ג) ובנסחת מהר"ם במשנה שלא גמרו. אבל במשניות ישנים מנוקדים כגי' הס':