מסכת פרה - פרק יב - משנה ו

הַמַּזֶּה בְאֵזוֹב טָמֵא, אִם יֶשׁ בּוֹ כַבֵּיצָה, הַמַּיִם פְּסוּלִים, וְהַזָּיָתוֹ פְסוּלָה. אֵין בּוֹ כַבֵּיצָה, הַמַּיִם כְּשֵׁרִים, וְהַזָּיָתוֹ פְסוּלָה. וּמְטַמֵּא אֶת חֲבֵרוֹ, וַחֲבֵרוֹ אֶת חֲבֵרוֹ, אֲפִלּוּ הֵן מֵאָה:

המזה באזוב טמא. כגון אזוב של גינה שלקטו לאכילה:

אם יש בו כביצה. דזהו שיעור אוכל, בין לקבל טומאה בין לטמא אחרים:

והזאתו פסולה. דכתיב [שם] והזה הטהור, שיהיה המזה טהור והאזוב טהור:

אפילו הן מאה. כולן טמאין לחטאת, דאין מונין ראשון ושני בחטאת אלא כולן הן תחילה:

באזוב טמא. ירצה בו אזוב הטמא לחטאת אשר כבר אמרנו שהוא אפילו היה רחוק אלף מדרגות מן הטומאה הנה הוא טמא ולכן המים פסולין. אמנם אילו היה האזוב הטמא לקדש או לתרומה היו המים טמאים כמו שבארנו בפ' אשר קודם זה (מ"ז) הרמב"ם:

אם יש בו כביצה. כ' הר"ב דזהו שיעור אוכל בין לקבל טומאה בין לטמא אחרים. וכך מפרש במקומות אחרים. וקשיא מרפ"ב דטהרות. ושם אפרש בס"ד:

ומטמא את חבירו. פי' (הרמב"ם) [הכ"מ ספט"ו מה"פ כצ"ל] שזה האזוב הטמא אם היה בו כביצה הנה הוא יטמא שני ושני לשלישי וכו'. וע' במשנה דלקמן: