מסכת פרה - פרק יא - משנה ג

דְּבֵלָה שֶׁל תְּרוּמָה שֶׁנָּפְלָה לְתוֹךְ מֵי חַטָּאת וּנְטָלָהּ וַאֲכָלָהּ, אִם יֶשׁ בָּהּ כַּבֵּיצָה, בֵּין טְמֵאָה בֵּין טְהוֹרָה, הַמַּיִם טְמֵאִין, וְהָאוֹכְלָהּ חַיָּב מִיתָה. אֵין בָּהּ כַּבֵּיצָה, הַמַּיִם טְהוֹרִין, וְהָאוֹכְלָהּ חַיָּב מִיתָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, בִּטְהוֹרָה, הַמַּיִם טְהוֹרִים. הַטָּהוֹר לְחַטָּאת שֶׁהִכְנִיס רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ לְתוֹךְ מֵי חַטָּאת, נִטְמָא:

אם יש בה כביצה. דאוכל פחות מכביצה אינו מטמא:

בין טהורה בין טמאה המים טמאים. דטהרת תרומה, טמאה היא אצל חטאת:

והאוכלה חייב מיתה. דנטמא במי חטאת בשעה שאוכלה, ותרומה בטומאת הגוף במיתה:

ר׳ יוסי אומר בטהורה המים טהורים. דסבירא ליה לר׳ יוסי שאין הטהור לתרומה מטמא את מי חטאת. ואין הלכה כר׳ יוסי:

שהכניס ראשו ורובו בתוך מי חטאת. רבנן גזרו טומאה על הבא ראשו ורובו במים שאובין, כמפורש פרק קמא דשבת, והוא משמונה עשר דבר שגזרו בו ביום, ומי חטאת מים שאובין נינהו, הלכך כשהכניס ראשו ורובו בהם נטמא, ומשנטמא ואינו טהור למי חטאת, חוזרים מי חטאת ומטמאים אותו ונעשה ראשון לטומאה, שאין מי חטאת מטמאים את הטהור להם, אבל כשאינו טהור להם מטמאים אותו:

[אם יש בה כביצה. גם בכאן צ"ע היאך תהיה הדבלה והיא התאנה היבשה כביצה. והיא הרבה קטנה הימנה כמו שרמזתי כבר על זה במי"א פי"ז דכלים. ומיהו י"ל דדבלה היינו כמו שפי' הערוך ערך גרוגרת וז"ל גרוגרת תאנים יבשות מפורדות. דבלה מחברת תאנים קרוין (כן) בין רטובין בין יבשין. ע"כ. וא"כ יהיו שתים ויותר. ועוד ע' בפי"ז דכלים מ"ז]:

והאוכלה חייב מיתה. מכאן הבאתי ראיה לדעת הרמב"ם בפ"ב מה' תרומה שסובר שכל אוכל אדם הנשמר שגידוליו מן הארץ חייב בתרומה מן התורה. דלא כדעת הסוברים דמדאורייתא דוקא דגן ותירוש ויצהר. ומיהו הר"ש פי' דהאי חייב מיתה לאו דוקא. אלא סימנא בעלמא. ונ"מ לתרומה דאורייתא. אי נמי בתרומת ביכורים דז' המינים דאורייתא ע"כ. והתו' פ"ק דר"ה דף י"ב (ד"ה תנא) כתבו עוד דא"נ מכות מרדות ומיתה לקוברו בין רשעים גמורים. וכתבו הר"ש בריש מס' מעשרות:

והאוכלה חייב מיתה. איכא למידק דהרי הדבלה נמי טמאה ובספ"ט דסנהדרין דייק הר"ב לכתוב טמא האוכל תרומה טהורה חייב מיתה. ומשמע הא טמאה אינו חייב מיתה. וכמ"ש שם בס"ד. ומ"ש הר"ש דמתני' דהכא לא סברה הכי.

אין בה כביצה כו' ה"ג בס"א. וכן הוא בנוסחת מהר"ם ז"ל: