מסכת פרה - פרק ז - משנה יב

הַפּוֹרֵץ עַל מְנָת לִגְדֹּר, כָּשֵׁר. וְאִם גָּדַר, פָּסוּל. הָאוֹכֵל עַל מְנָת לִקְצוֹת, כָּשֵׁר. וְאִם קָצָה, פָּסוּל. הָיָה אוֹכֵל וְהוֹתִיר וְזָרַק מַה שֶּׁבְּיָדוֹ לְתַחַת הַתְּאֵנָה אוֹ לְתוֹךְ הַמֻּקְצֶה בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יֹאבַד, פָּסוּל:

הפורץ על מנת לגדור. כלומר אפילו על מנת לגדור, לא חשיב מלאכה וכשר המילוי:

האוכל על מנת לקצות. לאחר שמילא המים קודם שיקדש היה מלקט לתאנים על מנת ליבשן לעשות מהן גרוגרות, ולאחר לקיטתן אכלן, אין המחשבה שהיה רוצה לעשותן קציעות פוסלת במים, אלא הרי הוא כאילו לקט לאכול, שאינו פוסל, דומיא דפורץ על מנת לגדור שאין המחשבה שהוא חושב לגדור פוסלת עד שיגדור, הכא נמי:

אם קצה. אם הניח אותן במקום שמניחין התאנים ליבש, פסול:

בשביל שלא יאבד פסול. שהמצניע אוכלים כדי שלא יאבדו, חשיבא מלאכה:

הפורץ ע"מ לגדור. ל' הרמב"ם פ"ח מה"פ היה מהלך במים ופרץ בשעת הלוכו מקום שילך בו. אע"פ שפרץ ע"מ לגדור. כשרים *[לפי שמה שפורץ אינה מלאכה. שהרי הוא מקלקל. מאי אמרת לגבי דידיה הוי תיקון. שיכול לילך שם. זו צורך מילוי הוא וכשר. משא"כ במשנה ח' בלהוליך בה את הקידוש פסול אע"פ שלא הוליך. והכא אינו פסול אלא בגודר. דהתם ההצנעה והכפייה חשובות מלאכות בעצמם. אלא שאם היא לצורך מילוי אין כאן פסול. ומה שלא פירש הר"ב בע"מ דלעיל שם [כלומר אפי'] כמ"ש בע"מ דהכא. משום דלעיל לא סגי אלא בעל מנת. דאי לאו הכי. הך דלמלאות או להוליך. אינו ענין * בד"ו הגי' האחד לקדש כשר. בד"ו ובד"פ ליתא תיבות אלו המוקפין. בד"ו ובד"פ ליתא תיבת מהן (הא'). לכפאה כו']:

ואם גדר פסול. ואשמועינן דאע"ג דלא חידש כלום אלא עשהו כבתחלה. מלאכה הוי ופסול. נ"ל. מהר"ם:

האוכל ע"מ לקצות. פי' הר"ב לאחר שמלא כו' היה מלקט בתאנים ע"מ לייבשן כו' ולאחר לקיטתן אכלן כו' ודוחק לפרש כן. דאיפכא ה"ל למתני ע"מ לקצות ואכל. אבל הרמב"ם כתב אם קלה פירות לאכול אע"פ שכונתו להקצות השאר כשרים. ואם הקצה קודם מתן האפר. פסול: