מסכת פרה - פרק י - משנה ג

קָלָל שֶׁל חַטָּאת שֶׁנָּגַע בְּשֶׁרֶץ, טָהוֹר. נְתָנוֹ עַל גַּבָּיו, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְטַהֵר, וַחֲכָמִים מְטַמְּאִים. נָגַע בְּאֳכָלִים וּמַשְׁקִין וּבְכִתְבֵי הַקֹּדֶשׁ, טָהוֹר. נְתָנוֹ עַל גַּבֵּיהֶן, רַבִּי יוֹסֵי מְטַהֵר, וַחֲכָמִים מְטַמְּאִים:

קלל של חטאת. כלי חרס שיש בו אפר הפרה. תרגום וכדה על שכמה (בראשית כ״ד:ט״ו), וקולתה על כתפה:

שנגע בשרץ טהור. דאין כלי חרס מיטמא מגבו:

נתנו על גביו. שנתן הקלל על גבי השרץ:

וחכמים מטמאין. משום דמונח במקום טמא, והתורה אמרה והניח מחוץ למחנה במקום טהור. ורבי אליעזר סבר הואיל והכלי שהאפר בתוכו טהור הוא, שפיר קרינן ביה במקום טהור. ואין הלכה כר׳ אליעזר:

ר׳ יוסי מטהר. במונח על גבי אוכלים ומשקים וכתבי הקודש, כיון דמקומו טהור מאב הטומאה:

וחכמים מטמאים. דטהור מכל טומאה בעינן. וכתבי הקודש רבנן גזרו בהו שיהיו מטמאין את הידים. והלכה כחכמים:

קלל. פי' הר"ב כלי חרס וא"נ של אבן הרמב"ם ועמ"ש במ"ג פ"ג:

רבי יוסי מטהר. כתב הר"ב כיון דמקומו טהור מאב הטומאה. וכן לשון הר"ש. וכלומר דאוכלים ומשקים שאינן אלא ולד לא מטמאים לכלים. וכ"כ הרמב"ם:

וחכמים מטמאים. כתב הר"ב וכתבי הקדש רבנן גזרו בהו כו' כדתנן בסוף זבים. ובפ"ג ממסכת ידים. ופי' הר"ב בפ"ק דשבת במשנה י"ח דבר: