מסכת מנחות - פרק ט - משנה א

שְׁתֵּי מִדּוֹת שֶׁל יָבֵשׁ הָיוּ בַמִּקְדָּשׁ, עִשָּׂרוֹן, וַחֲצִי עִשָּׂרוֹן. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, עִשָּׂרוֹן, עִשָּׂרוֹן, וַחֲצִי עִשָּׂרוֹן. עִשָּׂרוֹן מֶה הָיָה מְשַׁמֵּשׁ, שֶׁבּוֹ הָיָה מוֹדֵד לְכָל הַמְּנָחוֹת. לֹא הָיָה מוֹדֵד, לֹא בְשֶׁל שְׁלשָׁה לְפַר, וְלֹא בְשֶׁל שְׁנַיִם לְאַיִל, אֶלָּא מוֹדְדָן עֶשְׂרוֹנוֹת. חֲצִי עִשָּׂרוֹן מֶה הָיָה מְשַׁמֵּשׁ, שֶׁבּוֹ הָיָה מוֹדֵד חֲבִתֵּי כֹהֵן גָּדוֹל, מֶחֱצָה בַּבֹּקֶר וּמֶחֱצָה בֵּין הָעַרְבָּיִם:

שתי מדות. עשרון עשרון וחצי עשרון. שתי מדות של עשרון היו, אחת מודדים אותה גדושה, שהיתה קטנה ולא היתה מחזקת כשהיא גדושה אלא עשרון, כשעור חברתה כשהיא מחוקה. דר׳ מאיר גמר מקרא דכתיב (במדבר כ״ח:כ״ט) עשרון עשרון לכבש האחד, דשתי עשרונות היו שם ואי שתיהן שוות הויא להו מדה אחת. אלא אחת מחוקה ואחת גדושה. גדושה שבה היה מודד לכל המנחות, מחוקה שבה היה מודד לחביתי כהן גדול, וחכמים אומרים לא היה שם אלא עשרון אחד דכתיב (שם כ״ט) ועשרון אחד לכבש האחד, ואותו עשרון מחוק היה, ובו היו מודדים לכל המנחות. והלכה כחכמים:

לא בשל שלשה לפר. למנחת נסכים של פר דכתיב ביה (שם כ״ח) ושלשה עשרונים לפר האחד, לא היו מודדן במדה אחת שתהא מחזקת שלשה עשרונים, שלא היתה שם מדה גדולה מעשרון:

אלא מודדן עשרונות. כל עשרון עשרון בפני עצמו: הכי גרסינן, חצי עשרון מה היה משמש, שבו היה מודד לחביתי כהן גדול. והכי פירושא״לחביתי כהן גדול, מביא מביתו עשרון שלם, וחוצהו בחצי עשרון שבמקדש, ולש כל חצי עשרון בפני עצמו, ועושה מכל חצי עשרון שש חלות, שהן לשני חצאי עשרון שתים עשרה חלות, ואופה כולן ביחד, ואח״כ מחלק כל חלה לשנים ומקריב שנים עשר חצאין בבוקר, ושנים עשר חצאין בערב, וקודם שיקריב פותת אותן לפתין כזית, וכופל כל פתיתה לשנים, ואינו מבדיל. אבל פתיתת כל שאר מנחות אע״פ שפתין שלהן כזית, כופל אותן לשנים ישנים לארבעה ומבדיל, כדתנן לעיל בפרק ו׳:

רבי מאיר אומר עשרון עשרון. פי' הר"ב. אחת מחוקה ואחת גדושה גדושה שבה היה מודד לכל המנחות מחוקה שבה היה מודד לחביתי כ"ג. ואיפכא לא רצו לעשות למדוד בגדוש לחביתי כ"ג שלא ישפוך הסלת לארץ כשחוציהו. תוס'. ומ"ש הר"ב וחכמים אומרים לא היה שם אלא עשרון אחד דכתיב ועשרון אחד כו'. ומת"ל עשרון עשרון לרבות חצי עשרון ור"מ חצי עשרון מנא ליה נפקא ליה מועשרון ורבנן וא"ו לא דרשי. ור"מ האי ועשרון אחד מאי עביד ליה ההוא שלא ימדוד לא בשל ג' לפר ולא בשל שנים לאיל. ורבנן נפקא ליה מנקודי דוי"ו שבאמצע עשרון [הראשון] של יום טוב הראשון של חג ור"מ נקודי לא דריש. גמרא:

שבו היה מודד חביתי כ"ג. כתב הר"ב מביא מביתו עשרון שלם כו' עיין ספ"ד. ומ"ש וחוצהו בחצי עשרון שבמקדש עמ"ש בזה בפי"א מ"ג: