מסכת מנחות - פרק ו - משנה ב

מִנְחַת כֹּהֲנִים וּמִנְחַת כֹּהֵן מָשִׁיחַ וּמִנְחַת נְסָכִים, לַמִּזְבֵּחַ, וְאֵין בָּהֶם לַכֹּהֲנִים. בָּזֶה יָפֶה כֹחַ הַמִּזְבֵּחַ מִכֹּחַ הַכֹּהֲנִים. שְׁתֵּי הַלֶּחֶם וְלֶחֶם הַפָּנִים, לַכֹּהֲנִים, וְאֵין בָּהֶם לַמִּזְבֵּחַ. וּבָזֶה יָפֶה כֹחַ הַכֹּהֲנִים מִכֹּחַ הַמִּזְבֵּחַ:

בזה יפה כח המזבח. לא הוי צריך למיתני, דהא חזינן דבזה יפה כח המזבח ומלתא דפשיטא היא. אלא לאתויי המתנדב יין למזבח בלא קרבן, דלא תימא מזלפו על האישים על האש והוא נשרף וכלה ואין כח מזבח יפה בזה, קמ״ל דלא, אלא מנסכו כשאר נסכים ויורד לשיתין דהיינו כמין שני נקבים שהיו במזבח ויורדים למטה עד היסוד, כדי שיהיה כח המזבח יפה:

ובזה יפה כח הכהנים. לאתויי שתי הלחם של עצרת אם הביאום בפני עצמן בלא כבשים, דלא תימא לשריפה עומדות ולא לאכילה כיון שלא קרבו כבשים שמתירים אותם, קמשמע לן דבזה יפה כח כהנים לעולם דלאכילה עומדות ולא לשריפה:

מנחת כהנים כו'. גמרא ותו ליכא והאיכא עולה איכא עורה לכהנים. והאיכא עולת העוף איכא מוראה ונוצה. והאיכא נסכי' לשיתין אזלי [*ועי' בדבור דלקמן]:

בזה יפה כח המזבח. כתב הר"ב לאתויי המתנדב יין כו' דלא תימא מזלפו על האישים כו' ואין כח מזבח יפה כו' גם הרמב"ם פירש כן. ואינן אלא דברי תימה דכלום כח מזבח יפה אלא באש דכל הנך דתנינן כולם כליל לאישים ואין לומר דבניסוך איכא כח מזבח יפה בלא לאישים וכדאמרן בספ"ד דסוכה דף מ"ט בזמן שמנסכין יין על המזבח פוקקים השיתין לקיים מה שנאמר (במדבר כ"ה) בקדש הסך נסך שכר לשון שביעה לשון שכרות. דהא כי פריך בגמרא והאיכא נסכים משני ליה דלשיתין אזלי כמ"ש לעיל דש"מ דמאי דאזיל לשיתין ולא לאישים אין זה יפוי כח למזבח. ובגמרא. ומאי בזו לאפוקי מדשמואל דאמר שמואל המתנדב יין מביאו ומזלפו על גבי אישים קמ"ל דלשיתין אזלי. פירש"י לאפוקי מדשמואל דאמר מזלפן לאישים דהוה למזבח וקאמר דזה באה כולה למזבח ולא יין. ע"כ. ואין ספק אצלי דרהיטא דסיפא דמתניתין דמפרשים דבזה כו' לאתויי כו' הכניסום לפרש גם ברישא דלאתויי היא. ולא דייקו. ומ"מ בין כך ובין כך קשיא להרמב"ם והר"ב שבסוף פ"י דזבחים כתבו להלכה דמזלפים על האישים והוה ליה להזכיר כאן דלית הלכתא כהאי סתמא אבל בספי"ב דמכילתין כ' ג"כ הר"ב דלשיתין אזלי משמע דלהלכתא כתב כן. ואף הרמב"ם בחבורו פט"ז מהלכות מעשה קרבנות פסק דמנסכו לשיתין. ומיהו כבר כתבתי בספ"י דזבחים דבנא"י כתב ג"כ דלשיתין מתנסך. אבל הר"ב ודאי דהתם נמשך אחר נוסח פירוש הרמב"ם שבידינו וטעמא רבה איכא לאותו פסק דבגמרא דהתם מ"ד לאישים יליף ליה מדכתיב אשה ריח וגו' גבי יין לנסך בפרשה שלח. וברייתא פליגי משום לא תכבה. ומוקמינן כרבי יהודה דס"ל דבר שאין מתכוין אסור ומש"ה איכא למפסק דלאישים כיון דאנן כר"ש קי"ל דדבר שאין מתכוין שרי. וכמ"ש הר"ב שם וכבר תמה הכ"מ מזה על הרמב"ם שפוסק דלשיתין. והא ההיא סברא אליבא דר' יהודה היא. ומ"מ מתרץ דכיון דסתמא דמתניתין דהכא ס"ל דלשיתין. איכא למימר דאף לר"ש לשיתין. ומיהו לאו מטעמא דלא תכבה אלא קבלה היתה כך ביד האומר לשיתין שכך מצותה ולא מטעמא דלא תכבה ע"כ [*וכתב רש"י וא"ת פסיק רישיה ולא ימות הוא דאפשר דאזליף ליה בטיפין דקות מאוד. הלכך א"נ מכבה בטיפין גסות דבר שאין מתכוין הוא ע"כ]. ומ"ש הר"ב ויורדים למטה עד היסוד. כלומר עד התהום כדפירש הר"ב ברפ"ג דמדות. ובגמרא פ"ד דסוכה דף מ"ט שיתין מחוללין ויורדין עד התהום:

שתי הלחם וכו'. ותו ליכא והאיכא חטאת העוף איכא דמה והאיכא לוג שמן של מצורע איכא מתנותיו וכתבו התוספות [אע"ג] דאיכא כבשים בהדי שתי לחם ובזיכי לבונה בהדי לחם הפנים. מגופו מיהו ליכא למזבח. ע"כ:

בזה יפה כח הכהנים. פירש הר"ב לאתויי שתי הלחם של עצרת אם הביאום בפני עצמן וכו' וסתמא כר"ע דס"ל הכי במ"ג פ"ד ועמ"ש שם בס"ד: