מסכת מנחות - פרק ה - משנה ו

אֵלּוּ טְעוּנִין תְּנוּפָה וְאֵין טְעוּנִין הַגָּשָׁה, לֹג שֶׁמֶן שֶׁל מְצֹרָע וַאֲשָׁמוֹ, וְהַבִּכּוּרִים כְּדִבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב, וְאֵמוּרֵי שַׁלְמֵי יָחִיד וְחָזֶה וָשׁוֹק שֶׁלָּהֶן, אֶחָד אֲנָשִׁים, וְאֶחָד נָשִׁים, בְּיִשְׂרָאֵל אֲבָל לֹא בַאֲחֵרִים, וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם, וּשְׁנֵי כִבְשֵׂי עֲצָרֶת. כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה, נוֹתֵן שְׁתֵּי הַלֶּחֶם עַל גַּבֵּי שְׁנֵי כְבָשִׂים, וּמַנִּיחַ שְׁתֵּי יָדָיו מִלְּמַטָּן, מוֹלִיךְ וּמֵבִיא, מַעֲלֶה וּמוֹרִיד, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כט), אֲשֶׁר הוּנַף וַאֲשֶׁר הוּרָם. תְּנוּפָה הָיְתָה בַמִּזְרָח, וְהַגָּשָׁה בַּמַּעֲרָב. וּתְנוּפוֹת קוֹדְמוֹת לְהַגָּשׁוֹת. מִנְחַת הָעֹמֶר וּמִנְחַת קְנָאוֹת, טְעוּנוֹת תְּנוּפָה וְהַגָּשָׁה. לֶחֶם הַפָּנִים וּמִנְחַת נְסָכִים, לֹא תְנוּפָה וְלֹא הַגָּשָׁה:

לוג ואשם מצורע. כתיב בהו והניף:

והבכורים כדברי ר׳ אליעזר בן יעקב. גרסינן. כלומר, דשמעינן ליה בעלמא דאמר ביכורים טעונים תנופה והלכה כמותו:

ואימורי שלמי יחיד וחזה ושוק שלהן. בהדיא כתיב בהו (ויקרא י, טו) שוק התרומה וחזה התנופה על אשי החלבים יביאו להניף:

אחד שלמי אנשים ואחד שלמי נשים. טעונים תנופה:

בישראל אבל לא באחרים. מפרש בגמרא דהכי קאמר, אחד אנשים ואחד נשים קרבנן טעון תנופה, ותנופה עצמה בישראל, אבל לא בידי נשים, דהכי תניא, בני ישראל מניפין ואין הגוים מניפין, בני ישראל מניפין ולא בנות ישראל מניפות:

שתי הלחם וכבשי שלמים של עצרת. הבאים בגלל הלחם. כתיב בהו (שם כ״ג) והניף הכהן אותם על לחם הבכורים, ולא על ממש, אלא סמוך להם, כבשים בצד הלחם, כדברי רבי בברייתא. וכן הלכה:

שנאמר. [במילואים] אשר הונף ואשר הורם (שמות כ״ט כ״ז), ומהונף והורם דמילואים ילפינן שאר תנופות. תנופה, מוליך ומביא. תרומה, מעלה ומוריד:

תנופה היתה במזרח. כלומר, אף במזרח של מזבח יכול להניף, וכל שכן במערבו דקרוב יותר להיכל:

ותנופות קודמות להגשות. בתחלה מניף ואחר כך מגיש. ובמנחת העומר ובמנחת קנאות איירי דטעונות תנופה והגשה, וכתיב במנחת קנאות (במדבר ה׳:כ״ה) והניף את המנחה לפני ה׳, והדר והקריב אותה אל המזבח:

והבכורים כדברי ראב"י. כתב הר"ב דשמעינן ליה בעלמא דאמר בכורים טעונים תנופה. וטעמיה בפירוש הר"ב במשנה ד' פ"ב דבכורים. ואע"ג דשמעינן נמי לר"י דבעי תנופה לבכורים כדתנן התם פ"ג משנה ו' משני בגמרא דלהכי נקט ראב"י דרב גובריה פירש"י שהוא חכם ביותר דקי"ל משנת ראב"י קב ונקי:

ואחד נשים בישראל. כתב הר"ב דה"ק כו'. בני ישראל מניפין ואין בנות ישראל מניפין. ומניף כהן לחודיה. רש"י:

על גבי שני כבשים. ויליף בגמרא בברייתא ממלואים. ומ"ש הר"ב דלרבי לאו על ממש אלא בסמוך להם. בגמרא רבי לטעמיה דדריש ונתת על המערכת לבונה זכה על בסמוך כו' כדאמר (ונתת) [וסכת] על הארון את הפרוכת על בסמוך פירש"י דליכא למימר על ממש דהא פרכת מחיצה היא להבדיל בין הקדש ובין קדש הקדשים. ועיין במשנה ה' פי"א ומ"ש שם ומ"ש במשנה ג' פ"ז:

מוליך ומביא מעלה ומוריד. עיין מ"ש בפ"ג דסוכה משנה ט' בס"ד:

תנופה היתה במזרח. פירש הר"ב כלומר אף במזרח. ובגמרא יליף בברייתא מדכתיב באשם ולוג של מצורע והניף וכו' לפני ה' ולא אתי אלא למעוטי חוץ דהא דאמרן בהגשה דלפני ה' במערב כמ"ש בפ"ג דבכורים בשם ירושלמי והכי איתא נמי בבבלי במכילתין פ"ג ד' י"ט התם מנחה דאקרי חטאת וחטאת טעונה יסוד וקרן מזרחית [דרומית] אין לה יסוד אבל הכא לפני ה' קרינא ביה כיון שאינו בחוץ: