מסכת מנחות - פרק ה - משנה ב

כָּל הַמְּנָחוֹת נִלּוֹשׁוֹת בְּפוֹשְׁרִין, וּמְשַׁמְּרָן שֶׁלֹּא יַחֲמִיצוּ. וְאִם הֶחֱמִיצוּ שְׁיָרֶיהָ, עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ב), כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה' לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ. וְחַיָּבִים עַל לִישָׁתָהּ, וְעַל עֲרִיכָתָהּ, וְעַל אֲפִיָּתָהּ:

שנאמר כל המנחה אשר תקריבו לה׳ לא תעשה חמץ. ארישא קאי דקתני ומשתמרות שלא יחמיצו, וקודם קמיצה משתעי. ושייריה ילפינן מקרא אחרינא דכתיב (שם ו,) לא תאפה חמץ חלקם, אף חלקם של כהנים שהם שיירי המנחה שנשארו מן הקומץ, אף זו לא תאפה חמץ. ובחמץ דוקא הוזהרו על השיריים, אבל מותר ללוש אותם בדבש ולטגנן בו:

עריכתה. שמתעסק בה בידים אחר לישה. וחייבין על כל אחת ואחת, לפי שנאמר לא תעשה חמץ, יכול לא יהא חייב אלא אחת, תלמוד לומר לא תאפה, אפייה בכלל היתה ולמה יצאת להקיש אליה, מה אפייה מיוחדת שהיא מעשה יחידי וחייבין עליה בפני עצמה, אף אני אביא לישתה ועריכתה וכל מעשה יחידי שבה, לאתויי קיטוף שהוא מעשה יחידי וחייבין עליה בפני עצמה. וקיטוף הוא שמחליק פניה במים ואע״ג דלא מחזי כל כך מעשה:

נלושות בפושרין ומשמרן שלא יחמיצו. אע"ג דפושרין מחמיצין כדפי' הר"ב במ"ז פ"ב דפסחים מסיים הרמב"ם בפי"ב מהלכות הקרבנות והואיל ולישתן ואפייתן בפנים בעזרה אנשי פנים זריזין:

ואם החמיצו שיריה. כתב הר"ב אבל מותר ללוש אותם בדבש. דאילו בקומץ הא כתיב (ויקרא ב׳:י״א) כל שאור וכל דבש לא תקטירו:

עריכתה כו'. כתב הר"ב לפי שנאמר לא תעשה חמץ וכו' ת"ל לא תאפה וכו' ולמה יצאת וכו'. ואימא לחלקם איצטריך א"כ לכתוב חלקם לא תאפה חמץ מאי לא תאפה חמץ חלקם שמעת מינה תרתי גמ'. ומ"ש הר"ב לאתויי קטוף וצ"ע אמאי שייריה תנא דמתניתין: