מסכת מנחות - פרק ב - משנה ה

פִּגֵּל בַּקֹּמֶץ וְלֹא בַלְּבוֹנָה, בַּלְּבוֹנָה וְלֹא בַקֹּמֶץ, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, פִּגּוּל וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין בּוֹ כָרֵת, עַד שֶׁיְּפַגֵּל אֶת כָּל הַמַּתִּיר. מוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי מֵאִיר בְּמִנְחַת חוֹטֵא וּבְמִנְחַת קְנָאוֹת, שֶׁאִם פִּגֵּל בַּקֹּמֶץ, שֶׁהוּא פִגּוּל וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת, שֶׁהַקֹּמֶץ הוּא הַמַּתִּיר. שָׁחַט אַחַד מִן הַכְּבָשִׂים לֶאֱכֹל שְׁתֵּי חַלּוֹת לְמָחָר, הִקְטִיר אַחַד מִן הַבְּזִיכִים לֶאֱכֹל שְׁנֵי סְדָרִים לְמָחָר, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, פִּגּוּל וְחַיָּבִים עָלָיו כָּרֵת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין פִּגּוּל, עַד שֶׁיְּפַגֵּל אֶת כָּל הַמַּתִּיר. שָׁחַט אַחַד מִן הַכְּבָשִׂים לֶאֱכֹל מִמֶּנּוּ לְמָחָר, הוּא פִגּוּל, וַחֲבֵרוֹ כָשֵׁר. לֶאֱכֹל מֵחֲבֵרוֹ לְמָחָר, שְׁנֵיהֶם כְּשֵׁרִים:

פיגל בקומץ. בהקטרת הקומץ חשב על השיריים לאכלן שלא בזמנן:

עד שיפגל בכל המתיר. והקטרת אחד מהן חצי מתיר הוא, דאיכא נמי הקטרת חבירו, שאין שיירי המנחה מותרים באכילה לכהן עד שיקטירו הקומץ והלבונה:

במנחת חוטא ובמנחת קנאות. שאין בהן לבונה, והקומץ לבדו הוא המתיר:

שחט אחד מן הכבשים. של כבשי עצרת. ואין הלחם מותר אלא אחר שישחטו שניהן:

הקטיר אחד מן הבזיכין. והרי אין מתיר הלחם אלא הקטרת שניהם:

ר׳ מאיר אומר פגול. דסבר חצי מתיר נמי מפגל. ואין הלכה כרבי מאיר:

פיגל בקומץ. לשון הר"ב בהקטרת קומץ. וכן לשון רש"י. ועיין בריש פרקין. מה שהארכתי בזה:

מודים חכמים לר"מ במנחת חוטא ובמנחת קנאות וכו'. הא ל"ל למתני כלל פשיטא. מי איכא מתיר אחרינא אלא דברישא לא מכשרי אלא פסול. וקמל"ן דטעמא משום דגזרינן בקומץ אטו קומץ דמנחת חוטא דדמי ליה. וטעמא דלבונה משום דגזרי אטו לבונה הבאה בבזיכין וכבש אטו כבש חבירו ובזך אטו בזך חבירו. גמרא דף י"ד:

שחט אחד מן הכבשים כו'. עיין בפירוש הר"ב בסוף מתניתין דריש פרקין: