מסכת מנחות - פרק ח - משנה ו

וּמִנַּיִן הָיוּ מְבִיאִין אֶת הַיַּיִן. קְרוּתִים וְהַטּוּלִים, אַלְפָא לַיָּיִן. שְׁנִיָּה לָהֶן, בֵּית רִמָּה וּבֵית לָבָן בָּהָר, וּכְפַר סִגְנָה בַבִּקְעָה. כָּל הָאֲרָצוֹת הָיוּ כְשֵׁרוֹת, אֶלָּא מִכָּאן הָיוּ מְבִיאִין. אֵין מְבִיאִין, לֹא מִבֵּית הַזְּבָלִים, וְלֹא מִבֵּית הַשְּׁלָחִין, וְלֹא מִמַּה שֶּׁנִּזְרַע בֵּינֵיהֶן. וְאִם הֵבִיא, כָּשֵׁר. אֵין מְבִיאִין אִלְיוּסְטָן. וְאִם הֵבִיא, כָּשֵׁר. אֵין מְבִיאִין יָשָׁן, דִּבְרֵי רַבִּי. וַחֲכָמִים מַכְשִׁירִין. אֵין מְבִיאִין, לֹא מָתוֹק, וְלֹא מְעֻשָּׁן, וְלֹא מְבֻשָּׁל. וְאִם הֵבִיא, פָּסוּל. אֵין מְבִיאִין מִן הַדָּלִיּוֹת, אֶלָּא מִן הָרוֹגְלִיּוֹת וּמִן הַכְּרָמִים הָעֲבוּדִים:

קרותים והטולים. שם מקומות הם:

אליוסטן. יין מתוק מחמת השמש, שתלו הענבים בשמש למתקן. שמש בלשון יון יוסטן:

יין ישן. שעברו עליו שנים עשר חודש, עובר אדמימותו, והכתוב אומר (משלי כ״ג:ל״א) אל תרא יין כי יתאדם, אלמא בשעת אדמימותו מובחר הוא:

לא מתוק. כשהוא מתוק מחמת עצמו. דאילו מחמת שמש, הא תנא רישא אליוסטן אם הביא כשר. פירוש אחר, תירוש שלא עברו עליו ארבעים יום. וראשון עיקר:

מן הדליות. מן הגפנים המודלות על גבי כלונסות וקנים גבוהים מן הארץ:

אלא מן הרגליות. מגפנים ששוכבות על גבי קרקע בין רגלי בני האדם שאינן מודלות:

העבודים. שנעבדו שתי פעמים בשנה. שחופרים סביבות הגפנים להפך בקרקע שבשרשיהן ועושין בהן גומות להשקותן, וזו היא עבודתן:

לא מתוק. פי' הר"ב כשהוא מתוק מחמת עצמו וכו'. פ"א תירוש כו' וראשון עיקר. כ"כ התוספות מדתני רבי חייא [שהעתקתיו ברפ"ו דמס' עדיות] יין מגתו לא יביא ואם הביא כשר:

ולא מעושן. כשהיו הענבים מרים היו מעשנין אותן כדי למתקן. או מבשלין אותם. רש"י. ורמב"ם פי' מעושן ר"ל שאם היה לכלי *)ריח [רע] אותו היין [יש] בו [ריח רע ג"כ] והוא הנקרא מעושן [ויקרה] הרבה מום הזה אצלנו ביינות המערב ומבושל המבושל ע"י אש. ע"כ. ובכף נחת כתב מעושן שמעשנים החביות של עץ כשהם חדשים בגפרית והיין מתבשם ביותר בטעם ובריח טוב ע"כ. אבל הוא מזיק לאדם וזה מפורסם. ולפיכך נפסל: