מסכת מנחות - פרק ז - משנה א

הַתּוֹדָה הָיְתָה בָאָה חָמֵשׁ סְאִין יְרוּשַׁלְמִיּוֹת, שֶׁהֵן שֵׁשׁ מִדְבָּרִיּוֹת, שְׁתֵּי אֵיפוֹת, הָאֵיפָה שָׁלשׁ סְאִין, עֶשְׂרִים עִשָּׂרוֹן, עֲשָׂרָה לֶחָמֵץ וַעֲשָׂרָה לַמַּצָּה. עֲשָׂרָה לֶחָמֵץ, עִשָּׂרוֹן לְחַלָּה. וַעֲשָׂרָה לַמַּצָּה, וּבַמַּצָּה שְׁלשָׁה מִינִין, חַלּוֹת וּרְקִיקִים וּרְבוּכָה. נִמְצְאוּ שְׁלשָׁה עֶשְׂרוֹנוֹת וּשְׁלִישׁ לְכָל מִין, שָׁלשׁ חַלּוֹת לְעִשָּׂרוֹן. בְּמִדָּה יְרוּשַׁלְמִית הָיוּ שְׁלשִׁים קַב, חֲמִשָּׁה עָשָׂר לֶחָמֵץ, וַחֲמִשָּׁה עָשָׂר לַמַּצָּה. חֲמִשָּׁה עָשָׂר לֶחָמֵץ, קַב וָחֵצִי לְחַלָּה. וַחֲמִשָּׁה עָשָׂר לַמַּצָּה, וְהַמַּצָּה שְׁלשָׁה מִינִין, חַלּוֹת וּרְקִיקִים וּרְבוּכָה, נִמְצְאוּ חֲמֵשֶׁת קַבִּים לְכָל מִין, שְׁתֵּי חַלּוֹת לְקָב:

התודה. חמש סאין ירושלמיות שהן שש מדבריות. חמש סאין של ירושלים הן שש מאותן שהיו במדבר בימי משה. שהוסיפו על המדה שהיתה בימי. משה שתות. דקיימא לן מוסיפין על המדות ואין מוסיפין יותר משתות. ואותו שתות הוא שתות מלבר:

שתי איפות. כלומר, הנך שש סאין הם שתי איפות, שהם עשרים עשרון, שהרי בכל איפה עשרה עשרונות:

עשרה, לחמץ. עשרה עשרונים לעשר חלות חמץ שבתודה:

רבוכה. חלוטה במים רותחין קרויה רבוכה. ורמב״ם פירש, רבוכה מרובה בשמן וקלויה בו, לפי שהיה בה שמן כנגד החלות והרקיקין:

נמצאו. שלשה עשרונות ושליש לכל מין ומין. שבמצה:

שלש חלות לעשרון. דהוה להו עשר חלות לשלשה עשרונות ושליש:

במדה ירושלמית. שלא היו בה עשרונות אלא קבים, הוי הנך חמש סאין שלשים קבין. שהסאה ששה קבים. ובגמרא בברייתא מייתי מגזרה שוה שכל מין ומין מארבעה מינים שבתודה היו באים עשר חלות, ואמרו, נאמר כאן והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לה׳, ונאמר בתרומת מעשר [ממנו] תרומה לה׳, מה להלן אחד מעשר אך כאן אחד מעשר. ולמדנו שמין אחד של חמץ היה עשרה עשרונים כנגד שלש מינים של מצה, מדכתיב (ויקרא ז׳:י״ג) על חלות לחם חמץ, אמרה תורה כנגד חמץ הבא מצה:

חמש סאין ירושלמיות שהן שש מדבריות. כתב הר"ב שהוסיפו כו'. ואין מוסיפין יותר משתות. ילפינן לה בגמ' מקרא דיחזקאל (מ"ה) עשרים שקלים חמשה ועשרים שקלים עשרה וחמשה שקל המנה יהיה לכם. דכל הני שקלים שהם ששים הוא המנה והשקל ד' זוזים הרי ר"מ זוזי וקי"ל דמנה דאורייתא כ"ה סלעים שהם מאה זוזי ומנה של קודש כפול היה הרי מאתים נמצא שהוסיפו שתות מלבר שהוא מ' על ר':

עשרה לחמץ ועשרה למצה וכו'. כתב הר"ב ולמדנו שמין אחד של חמץ היה י' עשרונים כנגד ג' מינים של מצה מדכתיב על חלות לחם חמץ אמרה תורה כו' וז"ל הרמב"ם [מפני] שנאמר על חלות לחם חמץ אחר שנא' חלות מצות ורקיקי מצות וסלת מרבכת [ובאה הקבלה שר"ל] ששיעור אלו הג' מינים כמו שיעור החמץ ע"כ:

רבוכה. כתב הר"ב חלוטה במים רותחין קרויה רבוכה כך פירש"י בפירוש החומש פרשת צו ומ"ש הר"ב בשם הרמב"ם שפי' רבוכה מרובה בשמן וקלויה בו. בפי' משנה ג' פ"ט אדתנן התם דבחביתי כ"ג היה רביעית שמן לכל חלה כתב וז"ל וזה הענין מחזיק ענין שעלה בלבי ולא מצאתי כתוב לסמכו עליו והוא כי מ"ש בחביתי כ"ג מרבכת תביאנה וכן נאמר בתודה סלת מרבכת והיא נקראת אצלם רבוכה והמלה הזאת אין לה גזרה כל עיקר ממה שיש בידינו מן הלשון אמנם נתחזקה דעתי בענין רבוכה שהוא רבוי שמן מאשר מצאתי מרבית השמן בחביתי כ"ג ובמין רבוכה משאר מיני התודה כמו שזכרנו פירושו ודעתי נוטה שענין רבוכה היא עניין קלויה בשמן כמו שקולין דבר שנקרא בלשון ערב וזלאבי"א ר"ל שצפה על פני השמן שקולין אותה בה ולכך הוצרך ריבוי שמן והוא שנאמר [סלת] בשמן תעשה. ואשר הביאני לזה מ"ש בספרא בפירוש ענין מלה מורבכת מלמד שכל מעשיה ברותחין. והענין הזה הוא שיהא כל שמן שעושין עמה רותח. והואיל והענין כן מ"ש רביעית לכל אחד ר"ל שקולין אותה בה. עכ"ל. וזה מתחזק אצלי מה שמצאתי בנא"י בפי' הרמב"ם דספ"ג דאהלות שכתב שפרשו מורבכת תביאנה שהוא מענין צבירה. [*ועיין מ"ש שם בס"ד]: