מסכת מנחות - פרק ג - משנה ב

לֹא יָצַק, לֹא בָלַל, לֹא פָתַת, לֹא מָלַח, לֹא הֵנִיף, לֹא הִגִּישׁ, אוֹ שֶׁפְּתָתָן פִּתִּים מְרֻבּוֹת, וְלֹא מְשָׁחָן, כְּשֵׁרוֹת. נִתְעָרֵב קֻמְצָהּ בְּקֹמֶץ חֲבֶרְתָּהּ, בְּמִנְחַת כֹּהֲנִים, בְּמִנְחַת כֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ, בְּמִנְחַת נְסָכִין, כְּשֵׁרָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בְּמִנְחַת כֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ וּבְמִנְחַת נְסָכִין, פְּסוּלָה, שֶׁזּוֹ בְּלִילָתָהּ עָבָה, וְזוֹ בְּלִילָתָהּ רַכָּה, וְהֵן בּוֹלְעוֹת זוֹ מִזּוֹ:

לא יצק. סדר המנחה, בתחלה נותן שמן בכלי, ואח״כ נותן את הסולת, ואח״כ חוזר ויוצק שמן ובולל והכי מפרש בפרק אלו המנחות נקמצות [דף ע״ה]:

לא יצק ולא בלל כשר. כגון שנתן כל השמן שבלוג במתן ראשון שהוא קודם לעשייתה. דאי חיסר שמנה אמרינן בפרק קמא [דף י״א] שהיא פסולה. ובגמרא בפרקין מוכח דיציקה מעכבת, ומפרש לא יצק, לא יצק כהן אלא זר, דמקמיצה ואילך מצות כהונה אבל יציקה ובלילה כשרים בזר. ולא בלל דקתני, על כרחך לא בלל כלל, דבלילה ודאי אינה מעכבת ומתניתין הכי קאמר, לא יצק כהן אלא. זר, או לא בלל כלל, כשר:

לא פתת. [כדכתיב] (ויקרא ב׳) פחות אותה פתים. אע״ג דבמנחת מחבת בלבד כתיב, הוא הדין לכל המנחות הנאפות תחלה, כגון מחבת ומרחשת ומאפה, מצוה לפותתן כולן ואח״כ קומץ. וזה אם לא פתת אלא כדי קמיצה, כשר:

לא מלח. כל המנחה כולה, אלא הקומץ. דאילו מליחת הקומץ מעכבת היא:

לא הניף. במנחת חוטא ומנחת קנאות דטעונות תנופה:

לא הגיש. כדכתיב (שם) והגישה אל המזבח. שהכהן מוליכה אצל המזבח ומגישה בקרן דרומית מערבית כנגד חודה של קרן:

פתיתים מרובות. גדולות יותר מהדין שמפורש בהן מנחת ישראל כופל אחת לשנים ושנים לארבע ומבדיל. ואיצטריך לאשמועינן פתיתים גדולות ואע״ג דאשמועינן דאי לא פתת כשרה. דסלקא דעתך אמינא דהתם הוא דאיכא תורת חלות עליהן, אבל הכא דלאו תורת חלות איכא ולא פתיתים איכא אימא לא, קמ״ל:

ולא משחן. הרקיקים הטעונים משיחה, כדכתיב (שמות כ״ט) ורקיקי מצות משוחים בשמן, אחר אפייתן מושחן וחוזר ומושחן עד שיכלה כל השמן שבלוג:

במנחת כהנים כשרה. שכולן כליל כמוהו:

במנחת כהן המשיח ובמנחת נסכים פסולה. לפי שהקומץ דמנחת ישראל בלילתו עבה. לוג אחד שמן לעשרון סלת, ומנחת נסכים ושל כהן משיח בלילתן רכה, שלשה לוגים לעשרון, כדכתיב במנחת נסכים (במדבר ט״ו) עשרון בלול ברביעית ההין שמן, ובמנחת כהן המשיח הוא אומר (ויקרא ו׳) סולת מנחה תמיד. הרי היא לך כמנחת התמיד שהיא עשרון סולת בלול ברביעית ההין:

והן בולעות זו מזו. הקומץ בולע ממנחת נסכים וממנחת כהן משיח, ורבה שמנן של מנחות הללו על הקומץ ומבטלות ליה, והוי מנחה שלא הוקטר קומצה ופסולה הנקמצת. אבל מנחת נסכים כשרה ולא הוי כריבה שמנה, כיון שלא מדעת עירבו השמן שבולעתו בטל לגבה וכמאן דליתיה. ואין הלכה כר׳ יהודה:

לא יצק לא בלל. וכסדר הזה שנוי במשנה ג' פ"ו. ולאו דוקא כמו שאפרש שם בס"ד. ועיין לקמן בדבור לא מלח לא הניף וכו' ועיין מ"ש במשנה ד' פ"י. ומ"ש הר"ב דיציקה מעכבת. פירש"י דהא נאמר יציקה במנחת הסולת ונשנית במנחת מחבת. ואמרינן כ"מ שהחזיר ושנה הכתוב בתורת מנחה אינו אלא לעכב. ע"כ. ומ"ש הר"ב דמקמיצה ואילך מצות כהונה דאמר קרא (ויקרא ב׳:ב׳) והביאה אל בני אהרן הכהנים וקמץ. גמרא. ומ"ש הר"ב דבלילה ודאי אינה מעכבת. דא"ר זירא כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת כו' וכתבו הר"ב במ"ד פי"ב. וכתבו התוספות ואע"ג שהחזיר הכתוב במחבת ומרחשת ומאפה תנור ובנשיאים תריסר זמני לא משתמט קרא דלכתוב בשום דוכתא ובללת בשמן ל' צווי ומיהו כיון דכתב רחמנא בילה סברא הוא דנבעי לכל הפחות ראוי לבילה. ע"כ:

לא פתת. [*הגהתי בפירש הר"ב תיבת כדכתיב ואע"פ שדברי הר"ב מפרש"י מועתקים גם שם נ"ל להגיה כן]. ומה שפירש הר"ב אם לא פתת אלא כדי קמיצה כשר. וכ"פ רש"י ומשמע בכדי קמיצה מיהו מעכבי ולא ידענא אמאי דהא לא שינה עליו הכתוב ורש"י מסיים כדאמרינן באלו מנחות. ע"כ. ודקדקתי באותו הפרק ולא מצאתי דבר. ועוד דלקמן גבי או שפתתן פתים מרובין עבדינן צריכותא בגמרא וכדכתב הר"ב. ואי איתא דלא פתת. היינו השיריים. מאי קושיא דודאי צריכה וצריכה דלא פתת בשירים ופתיתין מרובות מכדי הקומץ. וגם הרמב"ם לא פירש מידי בלא פתת. ש"מ כמשמעו דלא פתת כלל. וכן לא כתב בחבורו פי"ג מה' מה"ק דפתיתה בכדי קמיצה מעכבא:

לא מלח. פירש הר"ב כל המנחה כלה. אלא הקומץ דאלו מליחת הקומץ מעכבת היא כדתניא דף כ' יכול תהא מנחה כולה טעונה מלח. ת"ל קרבן דכתיב (ויקרא ב׳:י״ג) וכל קרבן מנחתך במלח תמלח. קרבן טעון מלח. ואין מנחה כולה טעונה מלח. ומדכתיב ביה ברית. שנאמר (במדבר י״ח:י״ט) ברית מלח עולם היא אמרינן בגמרא דכמאן דשנה ביה קרא דמיא. דעל כל קרבנך תקריב מלח. מצריך ליה בברייתא. ואין להאריך בזה:

לא מלח לא הניף כו'. לא דקדק בסדר דתנופה קודמת למליחה. כדתניא והניף והגיש וקמץ ומלח והקטיר. תוספות. ועמ"ש בריש מתניתין. ומ"ש במ"ד פ"י:

[*לא הגיש. כתב הר"ב בקרן כו'. עיין במ"ה פ"ה]:

נתערב קומצה בקומץ חברתה כו'. כשירה. לרבנן דעולין אין מבטלין זה את זה. ולר"י דמין במינו לא בטל כמ"ש במ"ו פ"ח דזבחים:

וזו בלילתן רכה. פירש הר"ב מנחת נסכים ושל כהן משיח כו'. כדכתיב במנחת נסכים. עשרון בלול ברביעית ההין שמן. והוא לכבש. וזה נזכר ראשונה בכתוב. ועוד כתוב נסכי איל שני עשרונים בשלישית ההין שהן ד' לוגין. ונסכי פר ועגל ג' עשרונים בחצי ההין. שהוא ו' לוגין. והיינו דהרמב"ם פי'. דאם נתערב מנחת כ"ג. עם מנחת נסכים נמי דינא הכי. ור"ל מנחת נסכי איל פר ועגל. ומפירושו משמע עוד דנסכי כבש נמי. שפירש דמנחת כ"ג בעי ג' לוגין. יותר על השמן שנתבשלה בו. אבל לא מצאתי כך בחבורו פי"ג מהל' [מעשה] הקרבנות:

והן בולעות זו מזו. פירש הר"ב הקומץ בולע ממנחת נסכים וכו' ורבה שמנן [של מנחות] הללו על הקומץ ומבטלות ליה. דמשום ריבה שמנה דמ"ג פ"ק לא מיפסלא כדכתיבנא התם דשיטת הר"ב דלא הוה ריבה אלא בלוג. והכא אע"ג דבלע. מ"מ ודאי דנשאר ג"כ בשל נסכים. ועוד דקומץ לא בלע לוג. ולא אמרינן דהא דבעינן ריבה לוג. היינו לכל עשרון. אבל לקומץ סגי בלפי ערך. אלא לעולם לא מיפסלא משום ריבה שמנה אלא בלוג דוקא. והלכך ליכא למיפסל הכא. אלא מטעם ביטול. והיינו דבגמרא פרכינן. וכי בלעו זו מזו מאי הוי מין במינו הוא. אמר רבא קסבר ר"י כל שהוא מין במינו. ודבר אחר. סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו. ואי טעמא דפסולה משום פסול דריבה שמנה הוא. מאי קושיא דמין במינו הוא. ולפיכך לא הבינותי דברי רש"י ותוספות שפירשו במשנתנו דטעמא [דפסולה] משום פסלות דריבה שמנה הוא. והרי בין להמקשן ובין להתרצן. לא הוי טעמא משום הכי. ומ"ש הר"ב אבל מנחת נסכים כשרה ולא הוי כרבה שמנה כיון דשלא מדעת ערבו השמן שבולעתו בטל לגבה. הא מלתא ודאי צריכה רבה דהא כיון דמשום בטול נגעו בה ומפרש הר"ב שהשמן מבטל הסולת היכי שייך הכא למימר דשמן של הקומץ אף אם יבלע כולו במנחת נסכים שיבטלנו. ואמאי תלי לה בכיון דשלא מדעת עירבו. (ועוד) אפילו ערבו מדעת נמי הא אמרינן דלא פסלינן אלא בריבה לוג. וכי תימא דשיטת הר"ב כרש"י דריבה שמנה אפי' בכל שהוא. ודמפרש פסלות דקומץ משום דמתבטל. היינו טעמא דלא שייך פסול ריבה שמנה. אלא כשהוא מדעת. ובהא פליג ארש"י ומש"ה בקומץ שיכול השמן דנסכים לבטל הסולת מש"ה מפסל אבל דנסכים איפכא הוה דשמן מתבטל במיעוטו וריבה שמנה לא הוה אלא כשהוא מדעת. דאפ"ה לא ניחא להר"ב דמאי ריבה שמנה שייך הכא במנחת נסכים. דודאי דאע"ג דבולעות זו מזו ושמן שבזו נבלע בזו. מ"מ ודאי דעבה בלע טפי מן הרכה. ממה שיבלע הרכה מן העבה. וכן פירשו רש"י ותוספות דמנחת נסכים חסר שמנה וכתבו דאה"נ דפסולה והא דקתני פסולה ולא קתני פסולות משום דכולה מתניתין בלישנא דחדא מנחה איירי ורישא נמי הכי תנן נתערב קומצה בקומץ חברתה [וכו'] כשרה. וה"ל למתני כשרות. וסיימו התוספות בששתיהן בלילתן עבה או רכה אע"פ שבולעות זו מזו לא חשיב לא ריבה שמנה ולא חיסר שמנה ולא מפסלה ע"כ. וכתבו עוד התוספות דבגמרא מין בשאינו מינו חשיב ליה משום דאמרינן סלק את מינו כמו שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו שהסולת של הקומץ רבה [עליו] השמן של מנחת נסכים ומבטלו ותימא דמהאי טעמא נמי לפסול לר"י נתערב קומצה בקומץ חברתה וזה הוא תימה לומר דמשום דבלילתן שוה אין זו בולעת מזו. ועוד תמהו תמיהות אחרות מהסוגיא דאמתניתין דלקמן דמשנינן בדר' זירא שאכתוב שם ואין להאריך בזה. ומיהו נראה ליישב דברי הר"ב כדאמרן דס"ל כשיטת רש"י בריבה שמנה דאפילו בכ"ש אלא דפליג עליה וס"ל דוקא כשערבו מדעת והא דקשיא לן בגוה מאי ריבה שמנה איכא בנסכים אדרבא הא חסר שמנה דהעבה בלעה טפי ל"ק כיון דהסולת דהקומץ מתבטל נמצא שכל השמן בין דנסכים בין דקומץ הוא קיים עם סולת הנסכים. דסלת דקומץ ליתא שמתבטל. ולפיכך הוה ריבה שמנה בנסכים [*וזו הסברא דהנתבטל כמאן דליתא תמצא ג"כ בפירש"י ד' כ"ג ע"ב] וע' במ"ד פ"ט ובמשנה ד' פי"ב: