מסכת מנחות - פרק ד - משנה א

הַתְּכֵלֶת אֵינָהּ מְעַכֶּבֶת אֶת הַלָּבָן, וְהַלָּבָן אֵינוֹ מְעַכֵּב אֶת הַתְּכֵלֶת. תְּפִלָּה שֶׁל יָד אֵינָהּ מְעַכֶּבֶת שֶׁל רֹאשׁ, וְשֶׁל ראשׁ אֵינָהּ מְעַכֶּבֶת שֶׁל יָד. הַסֹּלֶת וְהַשֶּׁמֶן אֵינָם מְעַכְּבִין אֶת הַיַּיִן, וְלֹא הַיַּיִן מְעַכְּבָן. הַמַּתָּנוֹת שֶׁעַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן אֵינָן מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ:

התכלת אינה מעכבת את הלבן. אע״ג דמצוה לתת שני חוטין של תכלת ושני חוטין של לבן, או חוט אחד של תכלת ושלשה חוטים של לבן, אפילו הכי אין זה מעכב את זה, ואם נתן ארבעתן [של תכלת או ארבעתן] של לבן, יצא:

תפלה של יד אינה מעכבת של ראש. רמב״ם כתב, דוקא ששתיהן מצויין אצלו, אבל אם אין מצויה אצלו אלא אחת מהן, לא יניח האחת עד שימצא האחרת, גזרינן שמא יטעה ויסמוך על אחת תמיד. וזה דלא כהלכתא, דמאן דאמר הכי בגמרא [מנחות מ״ד ע״א] הדר ביה מכח מה שהקשו לו ואלא מאן דלית ליה תרתי מצות חדא מצוה נמי לא לעביד, בתמיה. והלכה, בין ששניהן מצויין אצלו בין שאין מצויין אצלו אינן מעכבות זו את זו, וכן הורו כל רבותי הלכה למעשה:

הסולת והשמן. של מנחת נסכים:

אין מעכבין את היין. של נסכים שאם הביאו את היין בלא סולת ושמן מנסכו:

המתנות של מזבח החיצון. כגון ארבע מתנות של חטאת:

אין מעכבות זו את זו. שאם לא נתן אלא אחת כיפר. דכתיב (דברים י״ב:כ״ז) ודם זבחיך ישפך, שפיכה אחת משמע:

התכלת וכו' תפלה של יד וכו'. ולא דברה המשנה בדיני הציצית והתפילין והמזוזה וענין מלאכתן והברכות שחייבים לברך עליהם וכל הענינים התלויין בהן וסבת זה בעיני לפי שהיו הדברים האלה מפורסמים בזמן חבור המשנה והיו ענינם ידועים ונהוגים ביד כל העם פרט וכלל ואין ענין מהן נפלא משום אדם ועל כן לא ראה לדבר בהם כמו שלא הסדיר התפלה ר"ל נוסחה ואיך יתנהג ש"צ לפי שהיה מפורסם ולא חברו בזה סדור אבל חברו ספר תלמוד וביארו. הרמב"ם:

התכלת אינה מעכבת את הלבן. כתב הר"ב אע"ג דמצוה לתת שני חוטים של תכלת ושני חוטין של לבן. כ"כ רש"י ותוס' מדדרשי' גדיל שנים דאין גדיל פחות מב'. גדילים משמע ד'. וכתבו התוס' וא"ת מנלן דבעינן ב' חוטין לבן וב' חוטין תכלת דילמא לא קפיד קרא אלא דליהוי ארבע חוטין ואפילו חד מהאי מינא ותלתא מהאי מינא. וי"ל כיון דתרי מיני בעי רחמנא סברא הוא שיהיו שווין ע"כ. ומ"ש הר"ב או חוט אחד של תכלת וכו' זו היא דעת הרמב"ם דלא בעינן אלא חוט אחד דתכלת [*אבל סובר שיהיה] קצתו לבן דהא כופל לכל חוט עד שיהיו שמנה ונמצא מעכשיו שבעה דלבן ואחד דתכלת והתוספות כתבו דבספרי משמע הכי דפתיל תכלת חד חוט אבל סוברים דגמרא דידן פליג אדספרי. ודברי הר"ב הן מועתקים מלשון הסמ"ג. וכתב ב"י א"ח סימן י"א דכיון דלא נפקא לן מידי בהאי זימנא לא בעי למיחת לפלוגתא וה"ק למר ב' של לבן וב' של תכלת ולמר ג' של לבן ואחת קצתו תכלת ע"כ. ומ"ש הר"בואם נתן ארבעתן של לבן יצא ול' רש"י ואי עביד ארבעתן תכלת או ארבעתן לבן יצא. וכתבו התוס' דצריך טעם מנלן דכי לית ליה אלא לבן או תכלת דלא מיפטר בתרי חוטי לחודייהו עד דרמי ד' דלכאורה משמע דאין זה מעכב את זה דאם הטיל ב' חוטין מן האחד יצא כי הנך דקתני תפלה של יד אינה מעכבת את של ראש כו' ושמא משום דדרשינן גדיל שנים גדילים ארבעה בין יש בו מין אחד בין יש בו ב' מינין ע"כ. [*ועיין בדבור דלקמן]:

תפלה של יד וכו'. לשון הר"ב רמב"ם כתב דוקא ששתיהן מצויין אצלו כו'. כ"כ בפירושו וכתב וז"ל ויש לך להקשות בכאן קושיא ולומר הואיל ודבר המשנה הוא בתפלה של ראש ושל יד שאין מעכבין זה את זה. ע"מ שיהיו מצויין שתיהן. אבל אם לא היה מצוי אלא א' יהיו מעכבות זו את זו. ומה שאמר בד' מינין שבלולב מעכבות זה את זה. ע"מ שלא יהיו מצויים כולם. אבל אם הם מצויים כולם הם ג"כ אין מעכבות כמו שבארנו בפ' שלפני זה. והרי השוו דין [זה] בד' מינים שבלולב ובתפלה של ראש ושל יד. ולמה אמר בד' מינים מעכבין ואמר בתפלה אין מעכבין. ותירוץ הקושיא הזאת מבוארת היטב. וזה שבד' מינים שבלולב כשהן מצויין אעפ"י שאין מעכבין זו את זו נוטל אותן אחד אחד לפי שאינו יוצא י"ח ולא שלמה המצוה עד שיגמור נטילת ארבעתן בידו ואפי' נטל אותן זה אחר זה. ואינן כן בתפלה של ראש ושל יד אלא כל זמן שיניח אחד משניהן ר"ל שלובשן כבר קייםמ"ע [אחת] ויצא ידי חובתה ע"כ. ומ"ש הר"ב וזה דלא כהלכתא כו' גם הרמב"ם בחבורו פ"ד מה"ת סתם וכתב לשון המשנה ולא חילק בין יש לו לאין לו וכתבו עליו הכ"מ וב"י א"ח סימן כ"ו דהלשון שבפירושו הוא טעות סופר כלו' שתלמיד טועה כתב כן מבחוץ וטעו הסופרים וכתבוהו בפנים ובנוסחות הערבי ליתיה. ע"כ. וכך בנא"י שבידי הוגה ונרשם על לשון הפי' ומ"ש תפלה של יד אינה מעכבת כו' עד ואינו כן בתפלה של ראש ושל יד אלא. ונכתב במקומו בזה הלשון ואמרו הלבן אינו מעכב את כו' הוא שאם עשה ציצית של לבן ותכלת ואבד הלבן ונשאר התכלת לבדו. יצא. ודע שאעפ"י שאין מעכבין זה את זה שתיהן מצוה אחת אבל תפלה ב' מצות כמו שביארנו בחבורנו במנין המצות ולזה כל כו' ע"כ והא דכתב הלבן אינו מעכב וכו' הוא שאם עשה ציצית כו' האריך בפירוש הזה הכ"מ בספ"א מה' ציצית:

תפלה. תרגום לטוטפות לתפילין. והטור סימן כ"ה מפרש ל' פליליה שהן אות ועדות לכל רואינו שהשכינה שורה עלינו. דכתיב (דברים כה) וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ודרשינן אלו תפילין שבראש [*וז"ל התוס' ותפילין נראה לשון ויכוח כמו ויפלל שעשה פלילות עם קונו על שם שהם עדות והוכחה שהשם נקרא עליו ויראים ממנו כדאמר' וראו וגו' ע"כ וכתבתי על זה בספרי ספר מעדני מלך בפ"ג דברכות. שלפי זה צריכה שתהיה קריאת הלמ"ד במלת תפילין בדג"ש להוראת הלמ"ד הכפולה]:

הסלת והשמן אין מעכבין את היין. פי' הר"ב הסולת והשמן של מנחת נסכים. וכתבו התו' משמע הא סולת ושמן מעכבי אהדדי ותימא דהא לא כתיב שום קרא במנחת [נסכים] ושמא ילפינן ממנחת נדבה דכתיב בה עיכוב לעיל [פ"ג משנה ה'] וגילוי מילתא בעלמא הוי דגבי מיעוטו מעכב את רובו כתיב גם במנחת נסכים והתם גלי לן קרא ע"כ:

המתנות שעל מזבח החיצון. פירש הר"ב דכתיב ודם זבחיך ישפך וכו' עיין עוד ברפ"ד דזבחים: