מסכת מנחות - פרק ד - משנה ג

הַפָּר וְהָאֵילִים וְהַכְּבָשִׂים וְהַשָּׂעִיר אֵינָן מְעַכְּבִין אֶת הַלֶּחֶם, וְלֹא הַלֶּחֶם מְעַכְּבָן. הַלֶּחֶם מְעַכֵּב אֶת הַכְּבָשִׂים, וְהַכְּבָשִׂים אֵינָן מְעַכְּבִין אֶת הַלֶּחֶם, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. אָמַר שִׁמְעוֹן בֶּן נַנָּס, לֹא כִי, אֶלָּא הַכְּבָשִׂים מְעַכְּבִין אֶת הַלֶּחֶם, וְהַלֶּחֶם אֵינוֹ מְעַכֵּב אֶת הַכְּבָשִׂים, שֶׁכֵּן מָצִינוּ, כְּשֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה, קָרְבוּ כְבָשִׂים בְּלֹא לֶחֶם, אַף כָּאן יִקְרְבוּ כְבָשִׂים בְּלֹא לָחֶם. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, הֲלָכָה כְּדִבְרֵי בֶן נַנָּס, אֲבָל אֵין הַטַּעַם כִּדְבָרָיו, שֶׁכָּל הָאָמוּר בְּחֻמַּשׁ הַפְּקוּדִים, קָרַב בַּמִּדְבָּר. וְכָל הָאָמוּר בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים, לֹא קָרַב בַּמִּדְבָּר. מִשֶּׁבָּאוּ לָאָרֶץ, קָרְבוּ אֵלּוּ וָאֵלּוּ. וּמִפְּנֵי מָה אֲנִי אוֹמֵר יִקְרְבוּ כְבָשִׂים בְּלֹא לֶחֶם, שֶׁהַכְּבָשִׂים מַתִּירִין אֶת עַצְמָן בְּלֹא לֶחֶם. לֶחֶם בְּלֹא כְבָשִׂים, אֵין לִי מִי יַתִּירֶנּוּ:

הפר והאילים והכבשים והשעיר. הבאים בגלל הלחם. וכולן עולות, חוץ מן השעיר שהוא חטאת:

אין מעכבין את הלחם. שאם הביאו שתי הלחם של עצרת בלא הקרבנות הללו, מקודשין:

הלחם מעכב את הכבשים. הנך כבשים הן שני כבשים דשלמים שהוזקקו לתנופה עם הלחם:

והכבשים אין מעכבים את הלחם. שאם לא נמצאו כבשים מביאים שתי הלחם והן קדושים כאילו הביאום עם הכבשים:

קרבו כבשים בלא לחם. שהרי לא היה להם לחם במדבר אלא המן:

הלכה כדברי בן ננס. דכבשים מעכבים את הלחם:

אבל אין הטעם כדבריו. דהוא אומר במדבר קרבו כבשים דשלמים ולא היא:

שכל האמור בחומש הפקודים. בספר במדבר. כגון קרבנות מוספים האמורים בפרשת פנחס, קרבו במדבר:

וכל האמור בת״כ. דהיינו בספר ויקרא. לא קרבו במדבר. והנך כבשים האמורים באמור אל הכהנים כגון הנך שבעה כבשים ופר ואילים דעולה דעל הלחם ושני כבשים דשלמים לא קרבו במדבר:

לחם בלא כבשים אין לו מי יתירנו. שאין הלחם מותר באכילה לכהנים עד שיקרבו כבשים. והלכה כר׳ שמעון:

הלחם מעכב את הכבשים והכבשים אינן מעכבין את הלחם דברי ר"ע אר"ש בן ננס לא כי כו'. מפרשים בגמרא דכתיב בלחם וב' כבשים והניף הכהן וגו' קודש יהיו לה' לכהן ולא ידעינן אהייא קאי הויה דמשמע עיכובא או אלחם או אכבשים ר"ע סבר לכהן איזהו דבר שכולו לכהן הוי אומר זה לחם ובן ננס מי כתיב קדש יהיו לכהן קדש יהיו לה' לכהן כתיב איזהו דבר שמקצתו לה' ומקצתו לכהן הוי אומר אלו כבשים ור"ע מי כתיב קודש יהיו לה' ולכהן לה' לכהן כתיב כדרב הונא דא"ר הונא קנאו השם ונתנו לכהן:

הלחם מעכב את הכבשים והכבשים אינן מעכבין כו'. ואפ"ה כי אתיין כהדדי הכבשים עיקר והלחם טפל משום דכבשים מתירין את הלחם כשבאים ביחד ולא פליג ר"ע אסתמא דמתניתין ג' פ"ב והכריחני לזה שראיתי להרמב"ם דפסק בפ"ח מהלכות תמידין כר"ע דהכא ובפי"ז מהלכות פסולי המוקדשין פסק הא דלעיל נמי. ואע"ג דהר"ב לא פסק כר"ע אפ"ה הואיל ולרמב"ם מוכרחים לומר דל"פ אף אנו נאמר דלהר"ב נמי ל"פ דלמעט במחלוקת עדיפא ועיין לקמן בסמוך:

והכבשים אין מעכבין את הלחם. כתב הר"ב שאם הביאו שתי הלחם כו' קדושים עיין במשנה ב' פ"ו מאי עבדינן בהו:

אמר ר' שמעון הלכה כדברי בן ננס וכו'. וכ' הר"ב שהלכה כר"ש וכ"כ הכ"מ בפ"ח מה"ת בשם הראב"ד דלא כהרמב"ם שפוסק כר"ע כמ"ש לעיל בסמוך וכ"כ הכ"מ משום דר"ש ור"ש בן ננס רבים נינהו ועוד דיהבי טעמא למלתייהו ע"כ ונדחק למצוא טעם לפסק הרמב"ם. ולי ראיה גדולה להרמב"ם מסתמא דמתניתין ב' פ"ו. בזה יפה כח הכהנים כו' דלאתויי לחם הבאים בפני עצמן כמ"ש שם הר"ב והיינו כר"ע. והוי מחלוקת ואח"כ סתם ותיובתא להראב"ד והר"ב שפסקו כר"ש:

וכל האמור בת"כ לא קרב במדבר. וזה קבלה בידו. הרמב"ם: