מסכת מנחות - פרק ו - משנה ו

הָעֹמֶר הָיָה בָא עִשָּׂרוֹן מִשָּׁלשׁ סְאִין. שְׁתֵּי הַלֶּחֶם, שְׁנֵי עֶשְׂרוֹנִים מִשָּׁלשׁ סְאִין. לֶחֶם הַפָּנִים, עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה עֶשְׂרוֹנִים מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע סְאִין:

העומר היה בא עשרון משלש סאין. מנחת העומר שמביאין ממחרת הפסח היו קוצרין שלש סאין דהיינו איפה שעורים, וטוחנין אותו, ומניפין אותו בנפה י״ג פעמים עד שמעמידים סלתו על עשרון שהיא עשירית האיפה. וטעמא דבעי עשרון של עומר שלש סאים של שעורים, כיון דמתבואה חדשה הוא ושל שעורים יש בהן סובין הרבה וסולת מועט ולא אתי עשרונו מובחר אלא משלש סאין:

שתי הלחם שני עשרונים משלש סאין. כיון דמחטים קאתו. אף על גב דמתבואה חדשה אתיין, דבעצרת תבואה של חטין חדשה היא. אפ״ה שתי עשרונים מובחרים אתו משלש סאין:

לחם הפנים עשרים וארבעה עשרונים. דהכי כתיב (ויקרא כ״ד:ה׳) שתים עשרה חלות שני עשרונים יהיה החלה האחת:

מעשרים וארבע סאים. כיון דמחטין אתו ומתבואה ישנה, נפיק עשרון מובחר מסאה:

עשרון משלש סאין. למצוה ולא לעכב כדפירש הר"ב במשנה דלקמן והא דפירש הר"ב בכאן דמניפין בי"ג נפה כדתנן לקמן ועמ"ש שם בס"ד]: