מסכת מנחות - פרק ח - משנה ד

שְׁלשָׁה זֵיתִים, וּבָהֶן שְׁלשָׁה שְׁלשָׁה שְׁמָנִים. הַזַּיִת הָרִאשׁוֹן, מְגַרְגְּרוֹ בְרֹאשׁ הַזַּיִת וְכוֹתֵשׁ וְנוֹתֵן לְתוֹךְ הַסַּל. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, סְבִיבוֹת הַסַּל. זֶה רִאשׁוֹן. טָעַן בְּקוֹרָה, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בַּאֲבָנִים. זֶה שֵׁנִי. חָזַר וְטָחַן וְטָעַן, זֶה שְׁלִישִׁי. הָרִאשׁוֹן לַמְּנוֹרָה, וְהַשְּׁאָר לַמְּנָחוֹת. הַזַּיִת הַשֵּׁנִי מְגַרְגְּרוֹ בְרֹאשׁ הַגַּג, וְכוֹתֵשׁ וְנוֹתֵן לְתוֹךְ הַסַּל. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, סְבִיבוֹת הַסַּל, זֶה רִאשׁוֹן. טָעַן בְּקוֹרָה, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בַּאֲבָנִים, זֶה שֵׁנִי. חָזַר וְטָחַן וְטָעַן, זֶה שְׁלִישִׁי. הָרִאשׁוֹן לַמְּנוֹרָה, וְהַשְּׁאָר לַמְּנָחוֹת. הַזַּיִת הַשְּׁלִישִׁי, עוֹטְנוֹ בְתוֹךְ הַבַּיִת עַד שֶׁיִּלְקֶה, וּמַעֲלֵהוּ וּמְנַגְּבוֹ בְרֹאשׁ הַגַּג, וְכוֹתֵשׁ וְנוֹתֵן לְתוֹךְ הַסַּל. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, סְבִיבוֹת הַסַּל, זֶה רִאשׁוֹן. טָעַן בְּקוֹרָה, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בַּאֲבָנִים, זֶה שֵׁנִי. חָזַר וְטָחַן וְטָעַן, זֶה שְׁלִישִׁי. הָרִאשׁוֹן לַמְּנוֹרָה, וְהַשְּׁאָר לַמְּנָחוֹת:

שלשה זיתים. שלש פעמים בשנה מלקטים את הזיתים. ובהן שלש שמנים, בכל פעם יש שלשה מינים שמן:

הזית הראשון. פעם ראשונה שמלקט:

מגרגרו בראש הזית. מלקט גרגרים שהן בראש הזית, שהן מתבשלים תחלה לפי שהחמה זורחת עליהן ומבשלתן:

לתוך הסל. ומסתנן ויוצא והכלי תחת הסל לקבל השמן:

רבי יהודה אומר סביבות דופני הסל. נותן את הזיתים והשמן זב דרך הדפנות ונופל לשולי הסל ומשם מסתנן ויוצא ונמצא מזוקק. שהפסולת נשאר מדובק בדופני הסל. אבל לא יתנם בשולי הסל, מפני שמתערב בו שמן ושמרים ויוצאים ונמצא שמן עכור. והשמן הזב מאליו בלא שום טעינה נקרא שמן ראשון של הזית הראשון:

טען בקורה. זיתים שבסל:

רבי יהודה אומר באבנים. ולא בקורה. שהקורה כבדה ומוציאה את השמרים:

חזר וטחן. ברחים, את הזיתים שתחת הקורה, וטוען אח״כ הקורה:

הראשון למנורה. דבעינן שמן זית זך:

והשאר כשר למנחות. דלא כתיב בהו זך:

הזית השני. פעם שניה כשמלקט את שנמצאים מבושלים עתה:

מגרגרו בראש הגג. מלקט הגרגרין הסמוכים לגג. שזיתיהן היו סמוכים לגגותיהן, ואותן מתבשלים בשניה:

הראשון. שיצא קודם טעינה, כשר למנורה:

הזית השלישי. שמתלקט פעם שלישית, אין מתבשלים לעולם כל צרכן, שהן ענפים שתחת הגג שאין חמה מגעת בהם:

עוטנו. לשון מעטן של זיתים, שהיא הגומא שמניחים בה הזיתים כדי שיתעפשו שם. ולשון מקרא הוא, עטיניו מלאו חלב (איוב כ״א:כ״ד):

שילקה. שיתעפש:

ומנגבו בראש הגג. דמתוך שהוא צבור ומכונס במקום אחד ארבעה וחמשה ימים זב מאליו מוהל שאינו יפה, לפיכך צריך לנגבו:

שלשה זיתים. פי' הר"ב ג"פ בשנה מלקטים את הזיתים. וכן פירש"י וכתבו התוס' וקשה דבמס' פאה משמע דחייבין בפאה [בהדיא תנן במשנה ה' פ"ק. ובאילן כו' והזיתים כו' חייבים בפאה] וכל דבר שאין לקיטתו כאחד לא מחייבא בפאה כדאיתא בריש כלל גדול [נמי מתני' היא לעיל מהך התם בפאה] ובערוך פי' כפי' הקונטרס עכ"ל. וז"ל הרמב"ם בסוף הל' איסורי מזבח זית שגרגרו בראש הזית ובררו אחת אחת וכתשו כו' זיתים שמסקן כולן בערבוביא והעלן לגג וחזר ובירר גרגר גרגר וכתשן כו'. זיתים שמסקן וטענן בתוך הבית עד שילקו והעלן ונגבן ואח"כ כתש כו'. וכ"כ בפירושו:

לתוך הסל. ל' הר"ב ומסתנן לשון סינון. והתי"ו להתפעל שכן היא מפרדת אותיות העיקר בתיבה שתחלתה סמ"ך כמו שפירש"י בסוף פ' מקץ:

מגרגרו בראש הגג. לשון הר"ב מלקט הגרגרים הסמוכים לגג שזיתיהם היו סמוכים לגגותיהן. וז"ל רש"י כלומר מלקט זיתים שבאמצע האילן שאינן בראש הזית. כלומר אותן שיכול לעמוד בראש גגו ונוטלן שאותן אין מתבשלין במהרה כמו אותן שבראש הזית. והאי דאמר בראש הגג לסימנא קאמר. ע"כ:

עוטנו בתוך הבית. וכן העתיק הרמב"ם כמ"ש לשונו לעיל. וז"ל רש"י עוטנן בבית מניחן בבית הבד במעטן. ע"כ. ובמשנה שבגמרא גרס בהדיא בבית הבד:

עוטנו. פירש הר"ב הגומא כו'. ולשון מקרא הוא עטיניו מלאו חלב. והם עצמות שיש בהם מוח דימה אותן למעטן. לפי שהם רחבים וגדולות בחללם ומהשם הזה נגזר הפועל ואמר [עוטנו]. הרמב"ם: