מסכת מנחות - פרק ה - משנה א

מסכת מנחות - פרק ה - משנה א

כָּל הַמְּנָחוֹת בָּאוֹת מַצָּה, חוּץ מֵחָמֵץ שֶׁבַּתּוֹדָה וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם, שֶׁהֵן בָּאוֹת חָמֵץ. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, שְׂאֹר בּוֹדֶה לָהֶן מִתּוֹכָן וּמְחַמְּצָן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף הִיא אֵינָהּ מִן הַמֻּבְחָר, אֶלָּא מֵבִיא אֶת הַשְּׂאֹר, וְנוֹתֵן לְתוֹךְ הַמִּדָּה, וּמְמַלֵּא אֶת הַמִּדָּה. אָמְרוּ לוֹ, אַף הִיא הָיְתָה חֲסֵרָה אוֹ יְתֵרָה:

פירוש ברטנורא : ביאור הענין על מסכת מנחות - פרק ה - משנה א

כל המנחות באות מצה חוץ מחמץ שבתודה. דכתיב (ויקרא ז׳:י״ג) על חלות לחם חמץ:

ושתי הלחם. דכתיב (שם כ״ג) חמץ תאפינה:

שאור היה בודה להן מתוכן. מתוך עשרון דתודה ושתי הלחם היה מוציא שאור, שהיה לש מן הסולת מעט לאחר שנמדד וטומנו בסולת ומתחמץ מאליו וממנו מחמץ השאר, שממקום אחר לא היה יכול להביא שלא תהא מנחה יתירה:

היא אינה מן המובחר. שאינה מחמצת יפה. לפי שאין לה שאור מחומץ יפה:

אלא מביא שאור. שמחומץ יפה מתוך ביתו, ונותן לתוך העשרון ומוסיף וממלא סולת:

אף היא היתה חסרה או יתירה. כגון אם השאור עבה ומגובל בקושי עם מעט מים, אינו מחזיק נפח גדול כאילו היה קמח ונמצא העשרון יותר, לפי שאם לא היה שאור מגובל היה נפחו גדול מעכשיו. ואם אינו מגובל יפה שנתן בו מים הרבה, נמצא נפחו גדול משאילו היה קמח ונמצא עשרון חסר, שאם לא בשביל המים לא יהיה מלא. והלכה כר׳ יהודה:

פירוש תוספות יום טוב: ביאור הענין על מסכת מנחות - פרק ה - משנה א

כל המנחות באות מצה. עיין במשנה דלקמן:

חוץ מחמץ שבתודה ושתי הלחם. שתי הלחם ניחא דכייל בהדי שאר מנחות דאקרו מנחה. כדקאמר בפ' התכלת [שנאמר (במדבר כ״ח:כ״ו) בהקריבכם מנחה חדשה לה'] אבל לחמי תודה לא אשכחן [ובהדיא אמרינן התם [מ"ו ע"ב] לחמי תודה לא אקרו מנחה] ומ"מ ניחא לאשמעי' דינא. תוס'. [*ועמ"ש במ"ג]:

בודה. בדל"ת גרסי' בערוך ופי' ל' הוצאה כמו החדש אשר בדא מלבו (מלכים א י״ב:ל״ג) כי מלבך אתה בודאם (נחמיה ו׳:ח׳) תו':