מסכת סנהדרין - פרק י - משנה ה

החמרת והגמלת. שיירא של חמרים ושל גמלים שנשתהו בעיר שלשים יום, הוי להו בכלל יושבי עירם:

הרי אלו מצילין. אם רוב אנשי העיר הודחו ומיעוט לא הודחו, וחמרים וגמלים שלא הודחו משלימין את המועט לעשות רוב, הרי אלו מצילין, שאין ממונן אבד אלא נדונין כיחידים. והוא הדין דגורמין נמי לעשות עיר הנדחת, אם הודחו עמם לעשותם רוב, אלא דתנא אזכותא קא מהדר. ועוד דהא פסיקא ליה טפי, דסתם חמרת וגמלת אין דעתן מעורבת עם בני העיר שיהיו נדחין עמהן:

החמרת והגמלת וכו'. כתב הר"ב שנשתהו בעיר ל' יום. גמרא. ורמינהי כמה יהא בעיר ויהא כאנשי העיר י"ב חדש. [משנה ה' פ"ק דב"ב] אמר רבא לא קשיא הא למיהוי כבני מתא לתת לצרכי העיר. הא למיהוי מיתבי מתא. סגי בל' יום. וקרינן בהו את יושבי העיר ההיא:

נכסי צדיקים שבתוכה. והם שאר יושבי העיר שלא הודחו עם רובה. רמב"ם פ"ד מהלכות עבודה זרה:

אובדין וכו'. ת"ר החרם אותה ואת כל אשר בה. פרט לנכסי צדיקים שבחוצה לה. ואת כל אשר בה לרבות נכסי צדיקים שבתוכה. שללה ולא שלל שמים. ואת כל שללה לרבות נכסי רשעים שחוצה לה. אמר ר' שמעון מפני מה אמרה תורה נכסי צדיקים שבתוכה יאבדו. מי גרם להם שידורו בתוכה. ממונם. לפינך ממונם אבד. גמרא. ופירש"י דבכל דוכתא דריש ר"ש טעמיה דקרא ע"כ. ולי נראה דכיון דלענין דין לא נפקא מיניה מידי נתנה תורה לדרוש טעמיה. כדאשכחן נמי במשנה ה' ו' פ"ח ובשאר דוכתין: