מסכת סנהדרין - פרק ד - משנה א

אֶחָד דִּינֵי מָמוֹנוֹת וְאֶחָד דִּינֵי נְפָשׁוֹת, בִּדְרִישָׁה וּבַחֲקִירָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כד) מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם. מַה בֵּין דִּינֵי מָמוֹנוֹת לְדִינֵי נְפָשׁוֹת. דִּינֵי מָמוֹנוֹת בִּשְׁלֹשָׁה, וְדִינֵי נְפָשׁוֹת בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה. דִּינֵי מָמוֹנוֹת פּוֹתְחִין בֵּין לִזְכוּת בֵּין לְחוֹבָה, וְדִינֵי נְפָשׁוֹת פּוֹתְחִין לִזְכוּת וְאֵין פּוֹתְחִין לְחוֹבָה. דִּינֵי מָמוֹנוֹת מַטִּין עַל פִּי אֶחָד בֵּין לִזְכוּת בֵּין לְחוֹבָה, וְדִינֵי נְפָשׁוֹת מַטִּין עַל פִּי אֶחָד לִזְכוּת וְעַל פִּי שְׁנַיִם לְחוֹבָה. דִּינֵי מָמוֹנוֹת מַחֲזִירִין בֵּין לִזְכוּת בֵּין לְחוֹבָה, דִּינֵי נְפָשׁוֹת מַחֲזִירִין לִזְכוּת וְאֵין מַחֲזִירִין לְחוֹבָה. דִּינֵי מָמוֹנוֹת הַכֹּל מְלַמְּדִין זְכוּת וְחוֹבָה, דִּינֵי נְפָשׁוֹת הַכֹּל מְלַמְּדִין זְכוּת וְאֵין הַכֹּל מְלַמְּדִין חוֹבָה. דִּינֵי מָמוֹנוֹת הַמְלַמֵּד חוֹבָה מְלַמֵּד זְכוּת וְהַמְלַמֵּד זְכוּת מְלַמֵּד חוֹבָה, דִּינֵי נְפָשׁוֹת הַמְלַמֵּד חוֹבָה מְלַמֵּד זְכוּת, אֲבָל הַמְלַמֵּד זְכוּת אֵין יָכוֹל לַחֲזֹר וּלְלַמֵּד חוֹבָה. דִּינֵי מָמוֹנוֹת דָּנִין בַּיּוֹם וְגוֹמְרִין בַּלַּיְלָה, דִּינֵי נְפָשׁוֹת דָּנִין בַּיּוֹם וְגוֹמְרִין בַּיּוֹם. דִּינֵי מָמוֹנוֹת גּוֹמְרִין בּוֹ בַיּוֹם בֵּין לִזְכוּת בֵּין לְחוֹבָה, דִּינֵי נְפָשׁוֹת גּוֹמְרִין בּוֹ בַיּוֹם לִזְכוּת וּבְיוֹם שֶׁלְּאַחֲרָיו לְחוֹבָה, לְפִיכָךְ אֵין דָּנִין לֹא בְעֶרֶב שַׁבָּת וְלֹא בְעֶרֶב יוֹם טוֹב:

אחד דיני ממונות וכו׳ שנאמר משפט אחד יהיה לכם. ובדיני נפשות כתיב (דברים י״ג:ט״ו) ודרשת וחקרת. וזהו דין תורה. אבל אמרו חכמים שאין מאריכין בדרישה וחקירה בדיני ממונות, שלא תנעול דלת בפני לוין. אלא אם כן ראו בית דין שהדין מרומה. ודרישה וחקירה הוא השאלה בענין בעצמו, כגון כמה הלוהו ומתי הלוהו ובאיזה ענין הלוהו ובאיזה מקום הלוהו. ויש מין אחר מן השאלה שנקראת בדיקה ואינו בענין בעצמו, כגון שישאלו לו מה היה לבוש, כלים שחורים או כלים לבנים, עומד היה או יושב בשעה שהלוהו:

פותחים. משאו ומתנו של דין. בין לזכות בין לחובה:

מחזירין. סותרין את הדין אחר שגמרוהו וידעו שטעו:

ואין הכל מלמדין חובה. שאם אמר אחד מן התלמידים יש לי ללמד עליו חובה אין שומעין לו:

דנים ביום וגומרין בלילה. דכתיב (שמות י״ח) ושפטו את העם בכל עת, וכתיב (דברים כ״א) והיה ביום הנחילו את בניו, הא כיצד, יום לתחילת דין, ולילה לגמר דין:

דנין ביום וגומרין ביום. דכתיב (במדבר כ״ה) והוקע אותם לה׳ נגד השמש:

גומרים בו ביום בין לזכות בין לחובה (וכו׳) דאמר קרא (ישעיה א׳) מלאתי משפט צדק ילין בה:

לפיכר אין דנים לא בערב שבת. שנמצא גמר דינו בשבת, ולהשהותו אחר שבת אי אפשר מפני עינוי הדין, ולדונו בו ביום אי אפשר שאין ארבע מיתות ב״ד דוחין את השבת, שנאמר (שמות ל״ה) לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת, לימד על מחוייבי שריפה שאין שורפין אותן בשבת, והוא הדין לשאר חייבי מיתות:

אחד דיני ממונות וכו' בדרישה וחקירה. כתב הר"ב וזהו דין תורה. אבל אמרו חכמים שאין מאריכין בדרישה וחקירה בדיני ממונות שלא תנעול דלת וכו'. ופריך בגמרא אלא מעתה טעו לא ישלמו דדלמא אי שביק לדרוש ולחקור הוה רווחא למלתא ולא הוו טעו [וברפ"ג מפורש דישלמו. וכדתנן במשנה ד' פ"ד דבכורות] ומשני כ"ש שתנעול דלת בפני לוין דמתיראין להפסיד על ידי ב"ד טועין. ולשון הר"ב שאין מאריכין מועתק מפירש הרמב"ם אבל בגמרא דיני ממונות לא בעינן דרישה וחקירה. וכן ל' הרמב"ם בפרק ג' מהלכות עדות. אין עידי ממון צריכים דרישה וחקירה. ומ"ש הר"ב ודרישה וחקירה היא השאלה בענין וכו'. ותנינן להו בר"פ דלקמן:

מה בין דיני ממונות וכו'. אע"ג דשוין בחקירה ודרישה מדכתב משפט אחד יהיה לכם. לענין מילי דתליא בזכות וחובה. אין להשוותם. דלא שייך בדיני ממונות. תוספות:

דיני ממונות בשלשה. ודיני נפשות בכ"ג כדתנן בפ"ק:

ודיני נפשות פותחין לזכות. שנאמר (במדבר ה׳:י״ט) אם לא שכב איש אותך ואם לא שטית הנקי. דתחלת התנאי לזכות. וכך אומרים לכל הנדון אם לא עברת אל תירא. גמרא. וכתבו הר"ב במשנה ד' פרק דלקמן:

דיני ממונות מטין וכו' בין לחובה. ודיני נפשות וכו'. ועל פי שנים לחובה. כדילפינן במתניתין בסוף פ"ק מדכתיב (שמות כ״ג:ב׳) לא תהיה אחרי רבים לרעות וכו'. וליכא לאוקמא בדיני ממונות. כדאמר לקמן [דף ל"ו ע"ב] לא תטה משפט אביונך (שם) אבל אתה מטה [משפט] שור הנסקל וכ"ש שאר דיני ממונות. רש"י:

דיני ממונות מחזירים וכו'. עיין בארוכה בפירוש הר"ב דר"פ דלעיל:

דיני נפשות מחזירים לזכות וכו'. דת"ר מנין ליוצא מב"ד חייב ואמר אחד יש לי ללמד עליו זכות מנין שמחזירין אותו ת"ל (שם) נקי אל תהרוג פירש"י נקי משמע מן החטא ואע"פ שנתחייב בדין. ע"כ. ומנין ליוצא מב"ד זכאי ואמר אחד יש לי ללמד עליו חובה מנין שאין מחזירין אותו ת"ל צדיק אל תהרוג. פירש"י צדיק משמע שנצטדק בדין ואע"פ שאינו נקי:

ואין הכל מלמדין חובה. לשון הר"ב שאם אמר אחד מן התלמידים היושבין לפני הדיינין ולא נתמנו ב"ד על כך. רש"י. ועיין משנה ד' ופרק דלקמן משנה ד':

אבל המלמד זכות אין יכול לחזור וללמד חובה. סברא היא דבעינן והצילו. ובגמרא מוקי לה בשעת משא ומתן הוא דלא יחזור דמתוך שאתה אומר לו שלא לחזור הוא מחזר אחר ראיות להעמיד דבריו ושמא ימצא ראיות נכונות. אבל בשעת גמר דין שכבר חזר על כל צדדין ונראה לו שאין דבריו נכונים חוזר ומלמד חובה. רש"י. ועיין בפירש הר"ב סוף פרק דלקמן:

דנים ביום וגומרין בלילה. כתב הר"ב דכתיב ושפטו את העם בכל עת. וכתיב והיה ביום הנחילו פירש"י משפט נחלות דהיינו דיני ממונות ביום. ע"כ. ומ"ש הר"ב הא כיצד יום לתחלת הדין ולילה לגמר דין. פירש"י דכתיב ושפטו. ועיקר משפט היינו גמר דין. ע"כ. והתוספות כתבו דאיפכא ליכא למימר דמסתמא תחלת הדין עיקר. ועוד ביום הנחילו קבלת העדות הוא דהוי כתחלת הדין. ע"כ:

דנין ביום. ולפסק הר"ב במשנה ב' פי"ב דיבמות כמ"ד חליצה בלילה פסולה. הכי נמי תחלת דין בלילה אפילו בדיעבד אינו דין. דהא חליצה כתחלת דין הוא לאותו מ"ד. כמ"ש שם. וירושלמי שכתב הב"י בח"מ סימן ה' כבר אפכוהו התוספות דיבמות דף ק"ד [ד"ה מ"ס]. ולא איירי אלא בגמר דין. ולכתחלה:

וגומרין בלילה אם רצו. רש"י:

לפיכך אין דנין לא בערב שבת וכו'. כתב הר"ב שנמצא גמר דינו בשבת ולהשהותו אחר שבת אי אפשר וכו'. הכי קאמר שאם יראוהו בע"ש לחובה בעו למעבד הלנה. ונמצא גמר דינו בשבת. ויצטרכו להשהותו מלהמיתו עד אחר שבת דבו ביום אי אפשר וכו' והשהייה מלהמיתו אחר שנגמר דינו. הוא ענוי הדין. כך מפורש בגמרא. והא דלא אמרינן דלא לגמר דינו בשבת משום שאין דנין בשבת כדתנן במשנה ב' פרק ה' דביצה. תירצו התוספות דדוקא דיני ממונות גזירה שמא יכתוב. אבל דיני נפשות אין לאסור מטעם זה שכבר כתבו מאתמול דברי המזכין והמחייבין. ע"כ. ונ"י תירץ דהא לא תבערו עדיפא ליה דאסור מדאורייתא. ע"כ. ופרכינן בגמרא דלקטליה לאורתא ומשני נגד השמש בעינן. ותו פרכינן ונגמריה בחד בשבתא. דכל שלא נגמר דינו לא הוי ענוי הדין. דכל שעה מצפה להצלה. ומשני מנשי טעמייהו. אע"ג דשני סופרים כותבין דברי המזכים והמחייבים כדלקמן משנה ג'. נהי דבפומא כתבין. לבא דאינשי אינשי. דאע"ג שזכור לו ליסוד הטעם. נשכח מלבו ישובו לטעמו ואין יכול ליישבו ולתת טעם הגון כבראשונה [רש"י]. ומ"ש הר"ב שנאמר לא תבערו אש בכל מושבותיכם מסקינן בגמרא דמושבות קשיא ליה [דודאי דלגופיה איצטריך. אי לחלק אי ללאו. כדפירש"י בפירוש החומש. וכמ"ש במשנה ח' פ"ז] מושבות מה ת"ל. מכדי שבת חובת הגוף הוא וחובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בח"ל. מושבות דכתב רחמנא למה לי. כתיב הכא בכל מושבותיכם. ולהלן הוא אומר בפרשת רוצחים (במדבר ל״ה:כ״ט) והיו אלה לכם לחקת משפט לדורותיכם בכל מושבותיכם. מה מושבות האמור להלן ב"ד. אף מושבות האמור כאן ב"ד: