מסכת סנהדרין - פרק ט - משנה ה

מִי שֶׁלָּקָה וְשָׁנָה, בֵּית דִּין מַכְנִיסִים אוֹתוֹ לְכִפָּה וּמַאֲכִילִין אוֹתוֹ שְׂעֹרִין עַד שֶׁכְּרֵסוֹ מִתְבַּקָּעַת. הַהוֹרֵג נֶפֶשׁ שֶׁלֹּא בְעֵדִים, מַכְנִיסִין אוֹתוֹ לְכִפָּה וּמַאֲכִילִין אוֹתוֹ לֶחֶם צַר וּמַיִם לָחַץ:

מי שלקה. ושנה. שלקה שני פעמים על עבירה שחייבים עליה כרת, שכל חייבי כריתות לוקים. כשיחזור ויעשה אותה עבירה עצמה פעם שלישית:

מכניסין אותו לכיפה. מקום כשיעור קומת אדם ולא יותר. ומאכילין אותו תחלה לחם צר ומים לחץ עד שיוקטנו בני מעיו, והדר מאכילין אותו שעורים שנופחות במעיו עד שכריסו נבקעת:

שלא בעדים. שלא בעדות שיהיה מחוייב עליה מיתה. ומכל מקום ידוע לבית דין שהדבר אמת שבודאי הרג, אלא שהוכחשו העדים בבדיקות או שלא היתה שם התראה מספקת:

ומאכילין אותו לחם צר ומים לחץ. תחלה, ואח״כ מאכילין אותו שעורים עד שכריסו נבקעת. והיינו רישא. ומה שחיסר זה גלה זה:

מי שלקה ושנה וכו'. כתב הר"ב שלקה שני פעמים על עבירה שחייבין עליה כרת דגברא בר קטלא הוא בידי שמים וקרובי הוא דלא מיקרב קטליה. וכיון דקא מוותר ליה לנפשיה לעבירות של כרת מקרבינן ליה לקטלא עלויה. ורמיזא בקרא דאמר (תהילים ל״ד:כ״ב) תמותת רשע רעה. פירש"י מי שהורזק רשע תמיתתו רעתו. אלמא מוחזק רשע בר מיתה הוא. ורמיזה הוא דהוה ועיקרא דמלתא דכיפה הלכה למשה מסיני הוא. ע"כ. ומ"ש הר"ב שיחזור ויעשה אותה עבירה עצמה. גמרא. אבל של ב' ושל ג' כריתות איסורי הוא דקא טעים. כלומר אינו מוותר עצמו לכרת. אלא שרוצה לטעום כל האיסורים. ומ"ש הר"ב פעם שלישית מכניסים דכיון דלקה ושנה הוחזק וכשלא ימנע ויעבור שוב לא יתייסר. וכר' אתיא דקי"ל בתרי זימני הוה חזקה כמ"ש בספ"ב דיבמות ומשנה ב' פ"ד דכתובות. כך היא סוגיית הגמרא דפ"ו דיבמות דף ס"ד:

לכיפה. כתב הר"ב מקום כשעור קומת אדם ולא יותר. ואין לו שם מקום להתפשט ולא לישן. הרמב"ם. וכיפה מלת ארמית ונתת אותו אל המהפכת בירמיה כ"ט [כ"ו] מתרגמינן כפתא ועיין בפירש הר"ב דריש מסכת תמיד. ומ"ש שם:

ההורג נפש שלא בעדים כו'. ואין עושין דבר זה לשאר מחוייבי מיתות ב"ד. אבל אם נתחייב מיתה ממיתין אותו. ואם אינו חייב מיתה פוטרין אותו. שאע"פ שיש עונות חמורות משפיכות דמים אין בהן השחתת ישובו של עולם כשפיכות דמים אפילו עבודה זרה. ואין צ"ל עריות או חלול שבת אינן כשפיכות דמים. שאלו עונות הן מהעבירות שבין אדם למקום. אבל ש"ד מעבירות שבינו לבין חבירו. וכל מי שיש בידו עון זה הרי הוא רשע גמור. ואין כל המצות שעשה כל ימיו שקולים כנגד עון זה ולא יצילוהו מן הדין שנאמר (משלי כ״ח:י״ז) אדם עשוק בדם נפש [וגו'] צא ולמד מאחאב עובד ע"ז. שהרי נאמר בו רק לא היה כאחאב וכשנסדרו עונותיו וזכיותיו לפני אלהי הרוחות. לא נמצא עון שחייבו כלייה. ולא היה שם דבר אחר ששקול כנגדו אלא דמי נבות שנאמר (מלכים א' נ"ב) ותצא הרוח ותעמוד לפני ה'. זה רוח נבות. ונאמר לה תפתה וגם תוכל. והרי הוא הרשע לא הרג בידו. אלא סבב. ק"ו להורג בידו. הרמב"ם פ"ד מהלכות רוצחין. עיין מ"ש בספ"ק דמכות: